היעדר קשר עין
בחיבורי "קשר עין" כתבתי על חסרונו בחיי. כמי שהתעוור בגיל שש, מבחינת הנושא הזה, אני מרגיש דומה מאד לעיוורים מלידה, ככל שאני מסוגל להעריך זאת. אמנם יש לי זכרונות חזותיים, אבל, אינני זוכר מראה פני אדם כלשהו ובכלל זה – הורי ובני משפחתי האחרים. בזכרוני מצויים מראות נופים, פועלים המטפסים על פיגומים של בניין גבוה בירושלים ועוד.
חזרתי לעסוק בנושא קשר העין כשגיליתי להפתעתי, שהעדרו אצל עיוורים מלידה, יש שהוא גורם להם לתקשר בלא פנייה כלל לבן שיחם. אני יושב לצד חברה או חבר ומשוחח איתם והם מדברים נכחם, בלא להפנות פניהם אלי. כמובן שאני חש זאת לפי כיוון קולם. שמתי לב, שגם כאשר אני משוחח איתם, פרט לכך, שפני מופנות אליהם, אני מהנהן ומחווה שלילה בראשי. אבל, בניגוד לחברים עיוורים שאני מכיר, אינני נוקט מחוות גוף ואינני מלווה דיבורי בתנועות ידיים. גם כשאני משוחח עם חברים רואים אינני משתמש בהתנהגויות אלו. יש שאני חש את תנועות הידיים של מי שמדברים איתי ויש שלא. אני מניח, שאי הפניית הפנים של משוחח עיוור כלפי בן שיחו, מדגישה את עובדת היותו עיוור במפגש ביניהם.
נראה לי, שעניין זה ניתן לשנות בהסבת תשומת הלב לחשיבותו בתקשורת עם הזולת.
שאלתי את עצמי, האם נכון גם להדריך עיוורים כיצד לאותת דברים בידיהם ובמחוות גוף אחרות. האם ללמדם לנפנף לשלום? האם להדריכם לאותת "בוא!" או "לך!" או עוד אמירות בשפת סימני הכלל (בשונה משפת הסימנים של חרשים, המפורטת יותר). מניסיוני, כאשר חבריי הרואים מתקשרים איתי, תכופות הם שוכחים את מגבלתי ומבקשים להראות לי משהו או שואלים אם ראיתי משהו, שברור שאינני יכול לראותו. אני מניח, שאילו השתמשתי יותר באיתותים חזותיים מהסוג שהזכרתי, היו ודאי מרבים יותר להשתמש בכאלו גם כלפי. ברור שלהחוות לי מרחוק שאתקרב, חסר כל משמעות עבורי. אבל, זה מחזק איזשהו מימד נורמטיבי וטבעי יותר במערכת היחסים בינינו.
איך שלא יהיה, בין שליטה בתקשורת מפותחת בלתי מילולית לבין העדר כל מראית עין של קשר עין, כדאי אולי לעודד את זו האחרונה ולהעיר לעיוורים שאינם מפנים פניהם כלפי מי שהם משוחחים איתו, שכדאי שכן יתרגלו לעשות כן. מבחינתי, כתיבת דברים אלו הולכת בכיוון שאני מציע.
28.06.13