אדם עם עיוורון וכניסתו למעגל העבודה

יותר ויותר אני שומע על עיוורים שרכשו השכלה ומקצוע וכשהם מנסים למצוא עבודה, הם אינם מצליחים. גם במקצועות בהם קיים ביקוש גדול, כאשר נודע למעביד שמדובר על אדם עם עיוורון, לרוב קיימת רתיעה ויש שאפילו לא מזמנים לראיון או שמבטלים ראיון שכבר זומן אליו המועמד. למועמדים העיוורים ברור, שגם אם הגיעו לראיון עבודה והותירו רושם טוב על המראיין, מועמד אחר שאיננו עיוור יועדף על פניהם. אפשר אם כן להכריז, שבגלל העיוורון אין סיכוי למצוא עבודה ולהישאר מתוסכל ובלתי מועסק. אבל, ודאי נסכים שזה לא פתרון ולא בא בחשבון אחרי שאדם עמד בכל דרישות ההכשרה המקצועית למרות המגבלה.  אז מה אפשר לעשות בכל-זאת?

כל סטודנט לעבודה-סוציאלית לומד בתחילת דרכו את העיקרון, שיש להיכנס לנעליו של האחר, כדי לפגוש אותו במקום הימצאו. ננסה, אפוא, להיות במקומו של מעביד שמחפש עובד ונח לי להזקק לדוגמה בתחום המקצוע שלי, עבודה-סוציאלית:

מנהל מחלקת רווחה או ראש שירות סוציאלי בבית-חולים או בבית-אבות וכדומה – מחפש עו"ס. הוא מקבל קורות-חיים בצירוף המלצות וביניהם ממועמד עיוור. כבר מקריאת המסמכים שקיבל ברור לו, שאם אדם עם עיוורון עבר את ההכשרה במקצוע הזה, יש לו יכולות מוכחות, שראויות להערכה ואולי אפילו – להערכה מיוחדת. אבל, גם אם הוא כבר פגש עיוורים מתפקדים ועובדים והתרשם מיכולותיהם, עדיין יתעורר בו ודאי חשש לגבי יכולתו לשלב במערכת שלו מי שאיננו רואה. איך יגיע  ממקום למקום? איך יערוך ביקורי-בית? איך יקרא מסמכים? איך ימלא טפסים? איך ירגישו מטופלים במצוקה כשישלחו אותם לקבל עזרה מאדם שבמובנים מסוימים נתפס כחסר-אונים בעצמו? האם אין סכנה שהעובד הזה יפגע מחפצים, ייפול, יידרס – כלומר, האם איננו מועד לתאונות יותר מאדם רואה ואם יחבל או ייהרג חלילה, האם לפחות חלק מהאחריות לא תיפול עליו, על המעביד? ודאי יחשוב, שכדי לשלב את העובד העיוור בעבודה יצטרך להקצות לו מרחב פיזי גדול יותר מזה של עובד רואה- חדר פחות צפוף, מקום למכונת ברייל. ודאי יצטרך לבצע כל מיני התאמות כמו תוכנה קוראת מסך במחשב, צג ברייל, סימון תיקים וקלסרים. אולי אפילו צריך יהיה לדאוג למקריא או מלווה. כל הדאגות האלה אינן קיימות כשמדובר בכל מועמד אחר אז מה יותר פשוט מלדחות את העיוור ושמישהו אחר ידאג לו.

לא נוכל לומר, שהחששות האלה אינם טבעיים ושמדובר במעביד צר אופקים ורע לב, שמציב מכשול בפני אדם עם מגבלה. חייבים לקחת בחשבון את החששות הכבדים האלו ולהרגיעם.

מה יוכל לעשות המועמד העיוור?

קודם כל, לא לכעוס על המעביד ולהחליט שהוא פרימיטיבי, אדם עם דעות-קדומות ואין סיכוי שיקבל עיוור לעבודה. תגובה כזו היא ודאי לא לטובת המועמד ותוצאתה עלולה להיות הישארות מתמשכת מחוץ למעגל העבודה.

אבל, בטרם נחפש תשובה לשאלה בדבר פתרונות אפשריים, חשוב להתעכב על עוד היבט:

כל החששות של מעביד, שציינתי קודם ואולי יותר מהם, נמצאים גם בלבו של המועמד העיוור. איך יקבלוהו עמיתיו? איך הלקוחות? איך ישתלט על כל הדרישות ממנו? איך יבטיח שלא ירחמו עליו? איך ישכנע שגם הוא מסוגל לבצע את העבודה? כמה טבעי וסביר שיבקש עזרה מהסובבים ואיך להבטיח שלא יעבור את הגבול וישדר תלות וחולשה? מה עליו לעשות כדי שיתייחסו אליו כמו לכל אחד אחר ולא ילכו בקרבתו "על קצות האצבעות"? ועוד ועוד.

כדי להתמודד עם חששות המעביד ועם הדעות-הקדומות שנלוות אליהם תדיר, יש להתחיל את התהליך מהמועמד עצמו. עליו להיות מוכן רגשית ונפשית וערוך טכנית, כך שיוכל לסייע למעביד לקבלו. נראה לי, שניתוח מפורט של הקשיים הטכניים והאחרים שעל המועמד להתמודד איתם, עשוי לאפשר הכנת מענים ברמה שתרגיע את המועמד ותאפשר לו להופיע בוטח ורגוע למפגש עם המראיין.  אז אחרי שבודקים את חששותיו של המועמד וחושבים יחד איתו על פתרונות לקשיים הטכניים בעיקר, ניתן לעבור להתייחס למעביד הפוטנציאלי.

עקרון מנחה חשוב בעיניי הוא, שלא רצוי שהמועמד העיוור ירגיש שעושים לו טובה שמקבלים אותו לעבודה. לכן, אל לו לצפות לטובות מהמעביד. המועמד העיוור צריך לארגן פתרונות לצרכיו המיוחדים בעבודה. זו לא צריכה להיות בעיה של המעביד ולכן, לא על המעביד לשאת בהוצאות הכרוכות במענים המיוחדים האלה. המועמד צריך לגייס את המענים ממוסדות המדינה או מגורמים התנדבותיים – קרנות שונות – כך שיוכל להודיע למעביד ברור וחד-משמעי, שכל צורך מיוחד הנובע ממגבלתו, יקבל מענה על-ידו ולא ייפול לנטל על המעביד או על תקציבו.  המועמד יכול לדלות מידע מעמיתיו העיוורים שכבר עוסקים או עסקו במקצועו וללמוד מהם על הקשיים שפגשו בעבודה ועל פתרונות שמצאו להם. כשהמועמד מבין את כלל צרכיו המיוחדים בעבודה, עליו לפנות לשירות לעיוור, לגורמי הרווחה בעירו, לביטוח-הלאומי, למשרד-הביטחון, לקרנות שונות ולארגן פתרונות ע"י קבלת תקציבים למימון צרכיו המיוחדים בעבודה. מדובר ברכישת תוכנה קוראת מסך במחשב או ציוד הגדלה ללקוי-ראייה, תקציב לעבודות מזכירות, קריינות, ליווי. שעות הדרכה בניידות בסביבה חדשה, במידת הצורך וכדומה. התארגנות כזו תאפשר למועמד להרגיש נח די הצורך כדי שיוכל לומר למעביד בביטחון, שלצרכיו המיוחדים בעבודה ידאג הוא ואל למעביד לחשוש בעניין זה. הרגשת ביטחון של המועמד משודרת כמובן בכל ה"שפות" – בדבריו, בשפת הגוף – ועשויה להשפיע להרגעת חששות המעביד.

אני מבקש להפנות אתכם למאמרי: "הערך המוסף בנכה בעבודה", שמדגיש אל מול הצרכים המיוחדים, את התרומה המיוחדת שעשוי אדם עם מוגבלות להעניק במקום עבודתו.  כן כדאי לעיין במאמרי: "על תעסוקת עיוורים".

שמעתי, שבימים אלו מתארגן מיזם של הצמדת מדריכים מנוסים אל מועמדים המחפשים עבודה, כדי לסייע להם ע"י הכנתם לתהליך חיפוש העבודה וההתקבלות אליה. כמובן, ששמחתי להתנדב להדריך במיזם המבורך הזה. אני קורא לחבריי העיוורים, שכבר עובדים או שכבר פרשו כמוני מהעבודה, להתנדב ככל שיידרש כדי לתרום מניסיונם לחברים שבראשית דרכם המקצועית, כל אחד בתחום שבו הוא עסק או עוסק – וצבר ניסיון.

 

10.01.16