צועד במנהרה. האויר דחוס ודליל לסירוגין. פה ושם מראה ססגוני בינות לאפרוריות זועמת. הדרך מישורית ברובה, פה מורד שם מעלה מתון. יש גם מהמורות, מעקשים. המיה מטרידה צורמת. לעיתים בוקעת מתוכה נעימה מלודית רכה. ריחות עשן וביוב מתערבים בריחות פריחה ודשא גזום. אויר מלוח ופתאום משב בריח לימונים חריף ואחריו ניחוח צוף.
אני מנסה לזרז צעדי כדי לחמוק על פני כל המטריד והדוחה ומנסה להתעכב בחלקים המהנים, הנעימים. אולי אקטוף פרחים בדרכי, ככה לאחוז בהם בידי ולקשט ולהפיץ ניחוחות. אולם תוך זמן קצר הם נובלים ומותירים רק את זכר היותם רעננים. אולי פשוט אייבש אותם, הם ישמרו לאורך ימים. אלא שניחוחם פג ונגוז ומראם המלא משתטח.
הנה לצד הדרך מדפים עמוסים דברי מתיקה. הלב חומד והיד לוקחת והפה חוגג. כדאי גם למלא את הכיסים, שיהיה. כשאני נזכר בהם שוב, טעמם כבר מיושן ולמעשה התקלקלו להם.
הדרך זרועה חפצים מרתקים: ספרים, ציורים, מכשירים, כלי עבודה, פריטי לבוש, תקליטים, כלי רכב ועוד ועוד. אני דוחס במזוודה ומניח אותה לצדי ברכב וקושר לרכב קרון ומעמיסו ושועט קדימה קדימה עם כבודה רבה והולכת.
כבר אינני זוכר מה כנסתי; העיקר להתקדם עם כמה שיותר. המשא כבד וחלק ניכר בו מיותר, אבל נקשרתי לדברים ומי יודע אם לא אצטרך דבר מה בהמשך מסעי.
אני רואה דברים מוזרים ובלתי מוכרים לי. מיני חפצים, מיני רעיונות, מיני יצורים. פה ושם אני עוצר לנסות לזהות, לחפש להכיר. יש שאני חולף בלי לזרוק מבט אחד נוסף, מה לי ולו? מה לי ולהם?
הדרך הופכת קשה יותר ויותר. עייפות מתגנבת וקוראת להאט. אולי למיין חפצים ולהקל על המשא? זה אומר לעצור ולהאט ולהקדיש זמן בהתעסקות עם מה שאולי אפשר פשוט להמשיך לגרור והעיקר קדימה, להגיע לקצה המנהרה, הקצה המפחיד והמרתק כאחת. מה אמצא שם?
כדאי שאתרכז בדרך לשם. לא להחמיץ מה שסביבי. הנה אכתוב על הקיר, את שמי? אולי אצייר משהו. מי שיעבור כאן יוכל לראות זאת, אם ירצה להתעכב ולהציץ בזה. זה כל כך חשוב לי עד שראוי להתעכב כאן ולהתעסק עם זה? אולי כן.
ויש אשר חוצה המנהרה טואי מנהרות אחרות; פעמים נוגע ופעמים לא נוגע, פעמים מתאחדות הדרכים ופעמים מצטלוות ונפרדות לעברן.
צלי נמצא תמיד סמוך ותלוי אך איתי נעלם. הוייתי קיימת לעצמה וקיימת לזולתי ויש שעוד הוויה מציתה אורות שאולי לא ימוגו לעד! שלהבות שניצתות זו מזו כמחרוזת נגוהות שאינה נמוגה עוד.
הדרך ארוכה היא ורבה כנראה, אבל קצה המנהרה נמצא אי שם בטווח שקשה ממש לזהותו. אולי הוא ממש כאן קרוב, אלא שהדרך מתעקלת והוא נסתר מעבר לפינה הקרובה.
הנה אני נפלט החוצה! אני צונח לתהומות או ממריא לשחקים? לבדי לבדי אל ה-שם, שאיננו כאן.
14.04.06