אשמה

אשמה – רגש; מתקשרת אצלנו למילה: "חטא" או "עבירה". כשעוברים על צו אלוהי (מצווה) או על חוק או נורמה חברתית. בהרצאתי על רגש הבושה, הצבעתי על ההבדל בינה לבין אשמה.

נאמר: "אין צדיק בארץ אשר לא יחטא" ולכן, בדתות השונות קיימים פתרונות לתיקון טעויות ומעשים המוגדרים כחטאים. ביהדות מוכר מושג ה"כפרה", כאשר בחזית שלו נמצא יום הכיפורים. בו ניתנת הזדמנות להשתחרר מרגשי אשמה על חטאים שבין אדם למקום ולהזדכך מהם. על חטאיו כלפי חברו לא מכפרות תפילות יום הכיפורים והתענית; מאשמתו על כך יוכל להשתחרר כאשר יפייס את חברו עד שיתרצה.  בראש-השנה וביום הכיפורים נאמרת תפילת "על חטא" , שהיא הרחבה של ה"תחנון". המתפלל מכה על חזהו ומפרט את חטאיו ומבקש עליהם מחילה ("אשמנו, בגדנו…").

בנצרות קיים הוידוי. אדם מגיע לכומר ומתוודה על חטאיו  והכומר נותן לו מחילה.

אציין שוב את הנאמר בספר בראשית, שיצר לב האדם רע מנעוריו. לצד טוב הלב והאנושיות שבנו, מקנן בתוכנו היצר הרע – מחשבות רעות ואפלות ויש שמחשבה הופכת לדיבור ואף למעשה.

ההורים ובהמשך גם מערכת החינוך, מייצגים כלפי הילד המתפתח את צרכי הזולת, החברה ואת ערכיה. הוא לומד להבחין בין טוב לרע. בתחילה הוא נמנע ממעשים אסורים כי הוריו עומדים על כך. מבטיחים לו פרסים אם  יתנהג יפה וגוערים בו ומענישים אותו כשאינו שומע להם. לאט לאט הילד מפנים את הערכים; בתוך אישיותו מתפתח "שופט" שבודק כל מעשה שלו ושל האחרים. הוא כבר יודע להגיד, שיוסי לא התנהג יפה בגן; ששרה היתה ילדה רעה כי התחצפה לגננת; ששמוליק ילד רע כי הרביץ למלכה. בעצם אפשר כבר לדבר אצלו על מצפון. הוא גורם לנו לבחון אם אמירה או מעשה שלנו או של זולתנו – הם בסדר או לא בסדר, יפים או מכוערים, טובים או רעים, מותרים או אסורים. בעשותנו מעשה רע, אם אנחנו נורמלים, הרגשתנו לא טובה, אנחנו מרגישים אשמה. לצורך פישוט ניתן לומר, שעל דברים קלי-ערך נרגיש בושה ואילו על חמורים יותר – אשמה. זו הרגשה לא נעימה. בן-אדם משתדל להמנע מלהגיע אליה, אבל, כאמור, כל אחד מאתנו נכשל בדברים ולפעמים אנו אומרים או עושים דברים הגורמים לנו להרגיש אשמה. אין מדובר בהכרח בדברים שנעשו בכוונה רעה, או בכלל בכוונה; זה יכול להיות למשל מחדל. אנחנו יכולים להרגיש אשמה למשל על כי הבטחנו משהו למישהו ושכחנו לקיים. אנחנו נזכרים או שמזכירים לנו ואז מרגישים צער ואשמה. הורה שכועס על ילדו ומכה אותו, לרוב הוא מרגיש אחר-כך אשמה על שהיכה את ילדו האהוב עליו. הוא לא שלט בעצמו, בכעסו. יש שמרוב חרדה שיתפתח בן פושע, הוא מתפרץ עליו באלימות (למותר לציין, שהכאת ילדים היא גם עבירה על החוק!).

מעניין, שסיפור האשמה הראשון בתנ"ך מערב גם בושה. לאחר שאדם וחווה אכלו מפרי עץ הדעת בניגוד לאיסור המפורש לגעת בו או לאכול מפריו, הם הסתתרו מפני האל. נראה שקבלת ה"דעת" גרמה להם להבין שהפרו צו ולכן הרגישו אשמה. תוצאת האכילה היתה גם הבושה על היותם עירומים ("ויתבוששו"). תוצאת האכילה הובילה להבנה וזו להרגשת אשמה ובושה. התהליך דומה אצל הילד.

מוכר לנו הביטוי: "יסורי מצפון". בן-אדם מתיסר, סובל, מצפונו מציק לו. כך גם הביטוי: "אכול אשמה", האשמה נוגסת, כאילו נושכת. זו הרגשה קשה ומאד לא נעימה.

אך, כשאדם חף מאשמה מדברים על: "מצפון נקי"; זה אומר בעצם, שההפך הוא: מצפון מלוכלך.

בקשת סליחה בעקבות חרטה, מאד מועילה. לא טוב לתת לאשמה לקנן בקרבנו. לפעמים, ההרגשה כלל לא קשורה למעשה רע שעשינו.  מוכרת הרגשת האשמה של ניצולי שואה, שהם שרדו בעוד אחרים נספו. הם כמובן לא פגעו באחרים ואינם אשמים בשום צורה שהיא על מות בני משפחותיהם וחבריהם. כך זה עם רגש, הוא לא בהכרח כפוף להגיון.

לכולנו מוכרים אנשים, שמרבים להתנצל ולבקש סליחה כמעט על כל דבר שבעולם. לכאורה הם מרגישים אשמה אפילו על כך שהם נושמים בכלל. למעשה, זה אינו רגש אשמה, זה ביטוי של הרגשת חוסר בטחון שלהם. אנחנו נוהגים לכנות זאת: רגשי נחיתות.

ככל שמדובר ברגש לא נעים, אוי לנו כשאיננו מוצאים אותו אצל מישהו. פסיכופטים מוגדרים כמי שהתנהגותם מאופיינת בהעדר מצפון. נראה, שהם לא באמת חסרי מצפון, אלא, שהמצפון שהתפתח אצלם הוא מאד גולמי וחסר גמישות. כיוון שאין באפשרותם לציית לו בגלל תובענותו ואי גמישותו, הם "מתגרשים" ממנו ומחליטים שלא לאפשר לו ליסרם. התוצאה היא אכן התנהגות חסרת מצפון. מבחינתם, נסיון להשמע לצו מצפונם כרוך בסכנה לשפיותם.

(הרצאה במועדון החברתי)

 

21.06.05