17.06.19
חברה שאלה אותי: "איך, לפי דעתך, יכול להסתדר אדם בלי משפחה?"
בימים אלו אני קורא את ספרו האחרון של אלי עמיר: "נער האופניים" בו הוא מתאר איך שרד ובנה את עצמו מחוץ לבית משפחתו. אבל, הבנתי, שנשאלתי כך בהקשר למצב משבר חריף אצל אדם שאין לו בעצם גב של משפחה מתפקדת כדי לתמוך בו בעת צרתו.
מאחורי השאלה עומד ודאי הרעיון, שרשת התמיכה הבסיסית והטבעית של אדם היא משפחתו. בה נולד, בה גדל כשהיה פעוט חסר-אונים ותלוי תלות מוחלטת בזולתו.
על רקע זה נכתבו ציוויים כגון: "ומבשרך לא תתעלם!" (ישעיהו נ"ח, ז), שמשמעו, אתה מחויב קודם כל לקרוביך בקשר הדם.
אבל, כולנו מודעים גם לאמרות לפיהן: "משפחה לא בוחרים" , כלומר, מוכרים מצבים בהם יש לאדם בני משפחה וקרובים, שכלפיהם יש לו סוג של מחויבות גם אם ליבו לא בדיוק נוהה אחריהם ויש לו אהבות הרבה יותר גדולות מהם.
אחד המאפיינים של גיל ההתבגרות הנורמלי הוא סוג של התרחקות הנערה או הנער מחיק משפחתם ומתן משקל מרכזי יותר לקבוצת השווים. מנסים להמעיט בסמכות ההורים ובמשקל דעותיהם ונמשכים אחר בני גילם. למעשה, נבנות עם השנים קבוצות השתייכות נוספות ומקבילות למשפחה ואחד ממאפייני הבגרות היא היכולת לעשות אינטגרציה שמאפשרת השתייכויות שונות המרחיבות דעתו ועולמו של אדם.
נחזור לשאלה העוסקת במי שרשת התמיכה המשפחתית שלו חלשה ומגייעים זמנים בהם הוא דווקא זקוק לה במיוחד, כגון במצבי חולי קשים, בעת משבר כלכלי וכדומה.
רבים מאיתנו שמעו אמירות כגון: "כמו שתציע את מיטתך, כך תישן בה" (אולי קצת ייפיתי את הניסוח); או: "מי שטורח בערב שבת, אוכל בשבת".
האחראי הראשי לאופן בו נראים חיינו כבוגרים הוא תמיד – אנחנו! כולנו יודעים מה צריך לעשות כדי "לקצור ברינה". אך, מה עם מי שלא חשב די על עתידו, על מה שעלול לפקוד אותו? האם יזרק לכלבים? האם הכול אצלו אבוד?
לעולם לא מאוחר לבנות מסגרת השתייכות. במקומות שונים בכתיבתי כבר עמדתי על עקרון הנתינה כמעניקה משמעות וכבונה התקשרות. תתעניין באחרים והם ימצאו בך עניין; תתייחס ותעניק וכך תתמלא סיפוק וכוח ותבנה בסיס לקבל מהזולת גם אם לא ציפית לתמורה.
במצבי משבר קשים אך טבעי שאדם הקרוב אצל עצמו לא בדיוק חושב ומעניק לזולת. די בכאב שן כדי שלא יעלה על דעתנו לדאוג לרעבים בסודאן (בעבר כתבתי על ביאפרה, האם משהו השתנה שם מאז?)
כאן אמורים להיכנס לפעולה מי שכן מבחינים בזולת, מי שכן אכפת להם מאחרים, מי שלא צריכים לחכות לבקשות, וודאי לא לתחנונים – והם מרגישים מחויבות טבעית לבן אנוש וגם לחי וצומח בכלל.
כשאין משפחה, עדיין קיימת משפחת האדם, האחווה הטבעית של כל בן אנוש. על כל אחד להתכבד ולהצדיק את השתייכותו למשפחת האדם.