כולנו מכירים תענוגות גדולים יותר מלבקר אדם חולה. היה צריך לצוות לעשות זאת, כי לרוב בהחלט לא כל כך מתחשק לעשות זאת. גם אם נוריד את החשש להדבק ממנו, עדיין ישנה אי הנוחות בשיחה על מכאובים ותרופות ואנחנו מכירים נושאים הרבה יותר מרנינים לעסוק בהם.
לאחרונה קיבלתי מצגת מעניינת בשם "תפילת הגימלאי", הנה ציטוט מתוכה:
"נצור את לשוני מלדבר על ייסוריי ומכאוביי, הם מתרבים מאד, והחשק לספר עליהם הופך מתוק יותר ויותר ככל שהשנים חולפות". מכירים את זה?
מי מהסובבים אותי לא שמע ממני בחודשיים האחרונים על הדורבן שצץ לו בעקבי?
אז צוונו לבקר חולה ואף הובטח לנו, שזו מהמצוות ש"הקרן קיימת לו לעולם הבא", מובטח עליה תגמול נצחי. ומדוע לבקרו? עצם הביקור נוטל מהחולה אחת חלקי ששים מחוליו. ב"תפילת הגימלאי" שציטטתי קודם זה מנוסח נהדר. ברור, שביקור רציני עשוי לכלול גם סיוע לחולה בצרכים טכניים, אך כאן אני מתעכב על הערך הרגשי שבו.
למזלנו, עם הגיל, גם אותותיו בנו. תדיר זה מתבטא בניצול הולך וגובר של מס הבריאות ששילמנו ושעודנו משלמים. ביקור אצל זקנינו, גם הבריאים, כולל בתוכו תכופות תאורי חולי וכאב, שפוקדים אותם. אכן, עלינו לשאת תפילה, שבהגיענו למקומם (הגילי), נדע לנצור לפחות חלק מקורותינו הבריאותיות ולהטריח פחות את רעינו. קל לי להבין מדוע השאיפה לכך מופיעה בתפילתו של הגימלאי.
16.05.09