גיוס ילדים לעזרה בבית?

גיוס ילדים לעזרה בבית?

לאחרונה ניהלתי דיון אינטרנטי עם חברתי ורדה בשאלה: האם צריך להטיל על ילדים לבצע תפקידים שונים בבית, או שדי בכך, שהם חשופים לתפקוד הוריהם ובכך הם רוכשים מיומנויות, שיוכלו להפעיל כשהם עצמם ינהלו את משק ביתם שלהם. עלתה השאלה, שאם לא דורשים מילדים לעזור בבית קיימת סכנה, שיגדלו להיות טפילים. לפי גישה זו, ילד חייב ללמוד לעזור בבית וזה אומר למשל להסיר את כלי האוכל – לפחות שלו – מהשולחן, לסדר את חדרו, לשטוף כלים, להוריד זבל. כל דבר בהתאם להתפתחותו.

הגישה האחרת דוגלת בכך, שעל ילדים מוטלות מטלות כבדות שונות וזה כולל את חובותיהם כתלמידים. אין לדרוש מהם למלא גם תפקידים הנחשבים טבעיים להורים או לבוגרים. בהגיעם לבגרות ולהורות, ימלאו הם את התפקידים שמילאו הוריהם כלפיהם.

אתייחס תחילה לכמה נקודות רלוונטיות:

לעזור

אינני אוהב לשמוע אשה אומרת, שבעלה עוזר לה הרבה בבית. משמעות האמירה הזו, מבחינתי היא, שהיא רואה עצמה כאחראית על ניהול משק-הבית ובן זוגה "עושה לה טובה" וגם הוא עושה משהו מכלל המטלות שעליה. בצדק, מדברים על חלוקת תפקידים במשפחה. בני-זוג, שמתאים להם שאחד מהם יעבוד ויפרנס והאחר ינהל את משק הבית, אין בזה שום רע. למעשה כל זוג קובע את חלוקת התפקידים בתוכו וכל עוד ההסדר הזה מקובל עליהם ואף אחד לא מרגיש מקופח – מה טוב! אם האשה יוצאת לעבודה זה לא כדי לעזור לבעלה אלא כדי להשתתף בפרנסתם (גם ניהול משק הבית מהווה השתתפות בפרנסה אם היא מאפשרת לבן או בת הזוג לעבוד בשוק העבודה).

להטיל תפקידים

דנתי במקום אחר בנושא הסמכות ההורית וטוב שתהיה כזו בבית. עם זאת, כוחם העיקרי של ההורים אינו בהפעלת סמכותם כהורים ובוגרים ומנוסים, אלא, כספקים. לכן, כיוון שהדבר החשוב ביותר לילד היא להרגיש אהוב ומקובל על ידי הוריו, יש בידם גזר גדול ו"טעים" להשתמש בו בתהליך החיברות של ילדם.

תפקידים כנטל

כל אחד מאתנו יכול לראות עבודות משק בית כעונש כבד, אבל יש שרק חווים אותן כעול ותתפלאו – יש מי שאפילו אוהבים אותן ממש. אני למשל די שונא לשטוף כלים אבל אוהב לתלות כביסה ולהורידה מהחבלים ולקפל. אני מכיר מי שאוהבים לבשל, אבל, נכון שאני מכיר הרבה יותר מי שאוהבים לאכול!!! את נטיות לבנו אנו משדרים ברור וחזק לילדינו. אם לנו קשה ונמאס להסיר כלים מהשולחן או לשטוף אותם או להחזירם למקום, יש להניח, שגם ילדינו לא מאד יתלהבו לעשות כל זאת. נכון שלא תמיד זה עובד כך, אבל, לרוב. הרי נטמר: "השנוא עליך אל תעשה לחברך", אז כדאי לא "ללמד" ילדים למלא תפקידים כאשר בעצם אנחנו מחפשים לגולל עליהם את הנטל שנרצה להסירו מעלינו. זה כן בא בחשבון אם אנחנו רוצים לגדלם כמשרתים או כעבדים, אבל, אם המטרה היא ללמדם ולהכשירם לנטילת יותר ויותר אחריות כבני משפחה לקראת עצמאותם, אז כדאי לעשות זאת כמשהו הנועד לטובתם ולא לרעתם.

שיתרגלו שהחיים לא קלים

יש, שהורים דורשים מילדים משימות שונות מחשש שאם לא יעשו כן יגדלו ילדים מפונקים. מנסיונם – ומי יחלוק על כך? – החיים ממש לא קלים והילד צריך להתחיל להתרגל ולהתחסן מול התלאות שיפקדוהו. לדעתי, ניתן להרגיע כליל את ההורים מחששם זה. התלאות בכלל לא עתידות לפקוד את ילדם רק בעתידו, הן תמיד איתו. בכל שלב בחיינו אנחנו חווים תיסכולים וכאבים ואכזבות והתרגזויות ועוד ועוד. ממש אין צורך ליזום לחצים במחשבה, שהם יכשירו את הילד להתמודדות במצבים קשים. מציאות חייו כבר מזמנת לו בכל עת לחצים ומצבים התובעים הסתגלות ומה שהוא צריך מהוריו זה את תמיכתם בלא תנאי ועידודם הבלתי נפסק ואת השאר יעשה בעצמו.

חיזוק חיובי

כבר הזכרתי במקום אחר, אחד העקרונות ששבו את לבי בתוכנית "אוריון", בה טופלו זוגות צעירים בביתם. המטפל בהורים צילם מצבי חיים שיגרתיים בבית המשפחה ואחר כך ישב עם ההורים מול המסך עליו הוקרן הסרט שצילם. כשראו התנהגויות לא רצויות של ההורים כלפי ילדיהם, לא התייחסו אליהן כלל, אלא אם היה משהו מסוכן, כגון הנחת חומר רעיל בהישג ידם של ילדים. אבל, המטפל הצביע על כל התנהגות חיובית של ההורים כלפי ילדיהם ושיבח אותה. כך, כשהורה דיבר אל ילד וליווה את דבריו בקשר עיין איתו; כשילד קרא להורה וזכה לתשומת לבו; כשהורה הביע חום בלטיפה או חיבוק או נשיקה וכיוצא באלו. העקרון מאד הלהיב אותי; לא אגיד שהוא קל ליישום במשפחה בחיי היומיום. להמנע מלצעוק על ילד שמלךלך למשל כשהוא מפזר סוכר על הרצפה, לא לגעור בו כשהתנהגותו לא רצויה. זה ממש קשה לביצוע אבל, אין ספק, שככל שמחזקים התנהגויות חיוביות ומצליחים להתעלם משליליות – כך חינוך הילדים נעשה יותר בהבעת חום ואהבה ועם תיסכולים מזעריים.

פינוק

יש הטועים במושג זה. פינוק הוא בעצם מה שאנשי המקצוע מכנים: הגנת-יתר. לקחת תינוק כמה שיותר על הידים כי כך הוא יותר רגוע ונהנה, זה איננו פינוק. לא ארחיב בכך, כי נדמה לי שבעשורים האחרונים זה כבר יותר מקובל.

כעת אחזור לנושא חיבורי זה:

תפקידנו כהורים כולל הכנת ילדינו להפוך בוגרים חיוביים ותורמים בחברה. זה מחייב, שיגלו אחריות והתחשבות. תכונות ומיומנויות כאלו צריך לפתח במקביל לגדילה – הפיזית, האינטלקטואלית והרגשית. הבית הוא מיני עולם והמשפחה היא מיני חברה. יש ערך רב לשילוב הילדים בחלוקת התפקידים בבית ובמשפחה, כאשר הם מגלים אחריות וממלאים תפקידים הולכים ומתרחבים במקביל להתפתחותם. הדרך הטבעית והנעימה ביותר להשיג זאת היא, הבעת ציפיה מצד ההורים. מבקשים דברים ונותנים חיזוקים חיוביים על כל עשייה בהתאם. רצוי מאד שביצוע מטלה לא יבוא מרצון בסיסי להקל על ההורה ולכן, טוב שהמשימה תבוצע בליווי נוכחותו והתענינותו ועידודו של ההורה. אין מסר של התחמקות הורה ממטלה מעיקה או מטרידה והטלת העול על הילד. המסר הוא: "בוא נעשה את זה ביחד" ואז גם ביצוע מטלות חשובות בבית, יכול להעשות כבילוי משותף של ההורה עם הילד. כמעט אין משימה, שילדים לא יאהבו לבצעה כאשר הם מרוויחים במהלך ביצועה את קרבת ההורה ועידודו. כך, אנחנו מגייסים את הילדים באוירה נעימה ואפשר תוך כדי "משחק" (ואולי לא במרכאות!) ולא צריכים להגיע להטלת תפקידים ברוח של כפיה סמכותית. סידור חדרו של הילד אחרי שהיו אצלו חברים והכל הפוך, יכול להיות עונש והזדמנות להתעצבן ולרדות בו. הוא יכול גם להיות הזדמנות לבילוי משותף עם אחד ההורים או שניהם כמשהו נעים, שממשיך את הביקור ה"סוער" שהסתיים כשחבריו עזבו והשאירו אחריהם תוהו ובוהו.

הילד לומד לבצע יחד עם הוריו משימות שונות, כלומר, הוא מפנים שזו גם אחריותו ועם הזמן הוא כבר מתורגל ומנוסה וניתן להביע ציפיה, שיבצע דברים גם כשההורה אינו צמוד אליו ומשתתף בביצוע. אבל, ההורה לא יקבל זאת כמובן מאליו כי זו חובתו ומתפקידו של הילד. חשוב לעקוב אחרי מה שעשה ולא כדי לבקרו על מה שלא עשה כראוי למרות "כבר אמרתי לך אלף פעם שלא לשים את זה ככה!!!" אלא, "איזה יופי סידרת את הכל, בא נשים את הספרים כך כדי שלא יקרעו".

נכון שלא תמיד יש לנו ההורים כח וסבלנות, אבל, בחיבורי זה אינני עוסק בחינוך ואחריות ההורים אלא בפיתוחם אצל ילדיהם.

 

11.12.08