הרצאה במועדון בתאריך 22.06.99
רגש הבושה זהו רגש מוכר היטב לכולנו. האם יש מישהו שאינו יודע על מה מדברים כאשר דנים ב"בושה"?
במקורותינו אנחנו פוגשים את רגש הבושה מאד מוקדם בקיום המין האנושי. לאחר שאדם וחוה אכלו מפרי עץ-הדעת, בניגוד להוראת האל, נאמר עליהם שם: "ויתבוששו", כי חדרה למודעותם עובדת היותם עירומים. ברגע שהבינו כי משהו בהתנהגותם אינו תקין, מיד הרגישו בושה. גם אנחנו, כאשר משהו בהתנהגותנו לא תקין ורגיל, אנחנו עשויים להרגיש בושה.
בשיחותינו בעבר הזכרתי פעם את המבנה של האישיות, שהציע בעבר הגאון היהודי זיגמונד פרוייד, כבר לפני כמאה שנים. הוא חילק את אישיות האדם לשלושה חלקים ראשיים: איד – המקום בו שוכנים הדחפים והיצרים שלנו; אגו, או האני – בו נמצאים ההגיון, החשיבה, הדמיון (פועל בעקרון בוחן המציאות); הסופר-אגו, או האני-העליון – בו מצויים הערכים שלנו וזהו בעצם המצפון, שעוזר לנו להבחין בין טוב לרע.
לאישיות שלנו שכבה שנמצאת בלא-מודע, כאילו מדובר על תת-הכרה ושכבה הנמצאת במודע והיא מוכרת לנו ואנו מודעים לה.
פרוייד טען, שכאשר התנהגותנו מתנגשת עם החלק הלא-מודע של מצפוננו, אנו מרגישים אשמה; אבל, כאשר התנהגותנו סותרת את החלק המודע של מצפוננו וערכינו, אז אנחנו מרגישים בושה. רגש האשמה נוגע לחלק שאומר: זה אסור! זה לא בסדר! זה חמור מאד! רגש הבושה נוגע לחלק שאומר לנו: זה לא יפה, זה לא יאה, זה לא מקובל.
בעצם כל אחד מרגיש מדי פעם בושה ביחס למשהו שהוא אמר או עשה, או אפילו חשב או רצה לעשות. אך, ישנם אנשים שכאשר מדברים על בושה, אז לא עוסקים פשוט באחד מרגשותיהם, אלא, אצלם זהו רגש מאד בולט ומאפיין את אישיותם.
ידועה אמירת חז"ל: "לא הבישן למד ולא הקפדן מלמד!" כלומר, מי שמקפיד יותר מדי וקשוח עם ילדים, אינו מתאים ללמדם וכך, מי שמתבייש לשאול וחושש שייודע שאינו מבין דבר-מה או אינו יודע דברים – הוא מתבייש לשאול ואז בעצם הוא נשאר באי ידיעה ואינו לומד.
בפסיכולוגיה המודרנית מדברים על רגש הבושה כעל "פחד חברתי" או "פוביה סוציאלית". כאן לא מדובר בעצם על רגש רגיל של בושה, אלא על סוג של פחד או אימה.
מוכרת לכולנו אימרת הקהל, שעליה דיברנו פעם בשתים-שלוש הרצאות (תחת הכותרת: "לדבר צריך לדעת!") שם שוחחנו על הקושי שיש לרבים להרצות לפני אנשים.
אם נעמיק לחשוב נבחין, שרגש הבושה קשור מאד לחוסר בטחון עצמי; אני מתבייש לשאול משהו או להשיב לשאלה כי אני לא מרגיש בטוח, אולי התשובה שלי טפשית ואז יצחקו לי!
אנשים מבחינים לפעמים בכך שאדם מתבייש לפי זה שפניו מאדימים; אנו אומרים: הוא מסמיק מבושה. מה שקורה זה, שההרגשה של האדם שמשהו לא יפה בהתנהגותו או אפילו – במחשבותיו, גורמת להאצת זרימת הדם בעורקיו, ואז הדם מציף את פניו והוא מסמיק.
האמת היא, שפנים מאדימים גם כאשר רגשות אחרים משתלטים עלינו, כמו למשל: זעם!
בעת בהלה קורה ההפך, אז הדם אוזל מהפנים והגוף מגייס אותו לטובת מערכת השרירים והאדם נכנס לכוננות של תקיפה או בריחה.
בעת בושה כאילו הצפת הפנים באה לפרוש על פנינו צעיף אדום שיסתיר אותם מהזולת, כי רגש הבושה מביע איזו אי נעימות מאחרים ואז בעצם בא לנו להתחבא מפניהם.
אמרתי שחלק מהרגשת הבושה קשור אפילו במחשבות או רצונות ודמיונות ולא רק בהתנהגות ובמעשים ממש. לפעמים די שנחשוב משהו לא יפה וניתקף בושה ואף נסמיק!
אם בושה קשורה לעתים בחוסר בטחון-עצמי, בהרגשה של נחיתות, אז חלק מהטיפול והתמודדות עם קושי זה הוא: חיזוק הבטחון העצמי והדימוי העצמי של הביישן.
אם כל אחד ילמד להבין ולהרגיש שהוא חשוב ומכובד, אז גם בפגישה עם נכבדי עיר וארץ, נרגיש פחות בושה.