ההורה המחוייב
חברה כתבה לי כך:
"בדיוק שוחחתי אתמול עם חברים שסיפרו לי שביל גייטס הודיע כי אין בכוונתו לתמוך
כלכלית בילדיו, להוציא מימון הלימודים שלהם. הוא מצפה מהם שיסתדרו בעצמם.
מה דעתך? צעד חינוכי חשוב או סתם אבא מתעלל?"
"לשאלתך בדבר יחסו של ביל גייטס לילדיו.
לדעתי חובה עלינו לסייע לילדינו בהצבתם בחברה.
יש מי שזקוק רק לחינוך ומוצא את דרכו הכלכלית גם בלי עזרה רבה או בכלל מההורים ויש מי שאיננו כל כך מוצלח או שאיננו מוצלח כלל בתחום הזה והוא זקוק לליווי ועזרה ממושכים ורבים יותר.
לא הייתי מציב כלל אחד ומיישמו על כולם.
כמו בתחומים אחרים, הגנת-יתר מחזקת תלותיות ומחלישה תיפקוד עצמאי, לכן היא לא רצויה ומאידך, בחברה כל כך תחרותית קשה לראות איך ומדוע להגיע לבד למשל לפתרון דיור קבוע. בארץ, בלי סיוע הורים אפשר להגיע לדירה רק באזורים שאנשים שמסוגלים לכך, פשוט בורחים מהם.
אין שם רמת חיים ואין שם איכות חיים וזה אומר שגם קשה למצוא שם עבודה ורמת חינוך לילדים שתתן להם בסיס טוב לעתידם שלהם. לכן, עקרונות האיש המצליח הזה הם יפים כעקרונות אבל יש להורים מחוייבות כלפי ילדים שהביאו לעולם וגם לפחות מוצלחים יש זכות לקיום ובכבוד ויש שזה דורש מההורים לא מעט."
עד כאן תשובתי לחברתי.
למעשה נגענו כאן בשאלת גבולות המחוייבות של הורים לילדיהם. אין ספק לגבי המחויבות לילדיהם בעודם קטינים. חוק המזונות שלנו עוסק גם בכך ואנו מודעים למחוייבות שאיננה כלכלית בלבד, כמובן. אולם, ברגע שהילדים בגרו והם אזרחים לכל דבר, האם במעבר החד שחל בגיל 18 או 21, מסתיימת כליל חובת ההורה והשאלה היא גם בתחום החוקי אבל גם בתחומים כגון – הציבורי, החברתי, הרגשי וכיו"ב.
דרך מתאימה לבחון את הסוגיה נראית לי למשל עיסוק במקרים קיצוניים ופחות נורמטיביים; כוונתי למשל לבן בוגר בבית שאינו מתפקד על רקע היותו מכור לסמים או דוגמה של בן בוגר שמתגורר בבית הוריו והוא חולה-נפש או מפגר בשכלו.
אם מדובר בבן שמפאת מצבו הוא פוגע בסובבים אותו, ניתן לצפות מהחברה שתסייע בפתרונות משלה ועול הטיפול בבן הבוגר לא יוטל כולו על הוריו. פתרונות כגון מוסד או הוסטל עשויים להתאים במקרים מסוג זה ומחוייבות ההורים למעשה מצטמצמת.
אם אין פגיעה בסביבה בגין מצב הבן הבוגר שבבית, עולה שאלת עצמאותו של הבן על רקע מצבו וככל שהוא תלוי פחות בסיוע הוריו ובהגנתם, כן קטנה מחוייבותם להמשיך לדאוג לו.
ניתן לסכם ולומר, שמהבחינה החוקית מסתיימת מחוייבותם של ההורים עם היות ילדם לבוגר; אולם, מהבחינה המוסרית ראוי שיראו עצמם שותפים לאחריות כאשר ילדם שבגר איננו מצליח להשתלב עצמאית בחברה. ככל שניתן לדבר במונחים של הצלחה, הצבתו של ילד בחברה היא גם הצלחת הוריו ומאידך, אי הצבתו או קיומם של קשיי הסתגלות בתחומים השונים, הם גם כשלון בהורות, שההורים אינם יכולים להתכחש לו. "כשלון" במובן התפקודי ולא השיפוטי. מתאים אולי יותר לכן לדבר על רמת הסתגלות מאשר על כשלון, שנשמע מאד שיפוטי.
30.05.06