ההתמודדות עם הנכות

אנו עוסקים רבות בהתמודדות של העולם הסוציאלי, הפסיכולוגי, החינוכי, הרפואי, הכלכלי ועוד –  עם  נכות. זהו  המאמץ הנמשך והבלתי נלאה של החברה, לשקם את הפרטים בה, שלקו בגופם או בנפשם.

שיקומו של הנכה מהווה אתגר חשוב לחברה באשר יש לו נגיעה ברבים מערכי היסוד שלנו. במהלך השנים למדנו להכיר במשקלו של הלקוח בתכנית שיקום ואנו מרבים לעסוק בכישוריו, בניסיון חייו, ברקע המשפחתי שלו (משפחת המוצא והמערכת המשפחתית הנוכחית), חשיבות רשתות התמיכה האחרות (מקום עבודה, חברים, שכנים) הסטטוס הסוציו-אקונומי וכל האפשרויות הרפואיות, הטכנולוגיות, איכות חיים וכל מה שהם מאפשרים לנכה.

אחד המשתנים שזוכה ליוקרה רבה הוא המוטיבציה. אנשי  המקצוע מציינים תמיד כחלק מאבחון שעורכים לאדם מהי המוטיבציה שלו לשינוי, עד כמה הוא מוכן להשקיע מאמץ, זמן, לשאת בתסכולים  ואף בסבל מסוגים שונים ובלבד שישתפר מצבו, תפקודו, שביעות רצונו ומעמדו החברתי.

כנגד הכוחות הדוחפים קדימה לשנות, להשתקם בעבודה, "להיות כמו כולם", מציינים כבר שנים את הכוחות המעכבים, הבולמים שינוי ומעודדים "היאחזות בקרנות המזבח"  של כניעה למגבלה, שימור השלכותיה וניצולה כמשאב בבחינת "אשרי! יתום אני!".

מקומם של הרווחים המשניים כה דובר, עד כי הפך לידוע ומוכר גם בקרב הציבור הרחב. בכל זאת, מצאתי לנכון לגעת בהם נגיעה נוספת עם דגש מסוים.

כאשר אני מביט לאחור וסוקר את תהליך השיקום שעברתי בעצמי כאדם עיוור וכשאני בוחן את עבודתי בתחום השיקום עם עשרות פונים במשך למעלה מעשר שנות עבודתי – מתעוררת בי שאלה מסקרנת שלבטח ראויה לעיון ומחקר מעמיקים. השאלה היא, עד כמה הקלות וויתורים שמעניקים לאדם נכה עשויים לקדמו או לרפות ידיו? או במילים אחרות, כיצד נוכל להבטיח, שויתורים והקלות שנעניק לנכה, ישמשו אותו כאמצעי בונה להתקדם ולהפוך אותו ליותר עצמאי, או שמא יפעלו בכיוון האחר של חיזוק חוסר אונים ותלותיות עד כדי פיתוח פרזיטיות?

כבר הזכרתי לעיל, כי יש לי עניין אישי בשאלה זו ולא רק מקצועי (ככל שניתן לעשות הפרדה כזו).

בשנת 1972 סיימתי תואר בוגר בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר- אילן. תקופת לימודי ארכה 6 שנים במקום 4 כמקובל אז. במהלך שנות לימודי פניתי שוב ושוב לועדת הסטטוס של האוניברסיטה בבקשות שונות, לדחייה במועדי הגשת עבודות, בחינות והקלות נוספות. ככל הזכור לי, נענו כל פניותיי בחיוב. הייתי משוכנע אז שנסיבות אובייקטיביות הצדיקו את בקשותי וכי לא היתה לי ברירה, אלא להגישן. במאמץ רב סיימתי לבסוף את התואר הראשון, אולם, כל ניסיונותיי לאחר מכן להתקבל להמשך לימודים באוניברסיטת בר-אילן לקראת תואר שני – נדחו.

בסוף שנות ה–70 עברתי תוכנית הסבה לעבודה סוציאלית ולמרות תאונת דרכים בה נפגעתי

לקראת סוף לימודי, ואשר ריתקה אותי לביתי קרוב ל–3 חודשים – סיימתי את כל חובותי לתואר בתוך שנתיים (כמקובל) וקיבלתי את התואר עם תלמידי ההסבה שאיתם למדתי. השנה, לאחר כ– 3שנות לימודים לתואר מוסמך בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב קיבלתי את התואר השני שלי, כאשר רובם המכריע של תלמידי המחזור שלי טרם סיימו חובותיהם. עלי להדגיש שבלימודי ההסבה ובלימודי לקראת התואר השני, לא פניתי בשום בקשה להקלה או לדחייה והשגתי את כל המטרות שהצבתי לעצמי – לסיים מהר, היטב "ובלי טובות" (אגב אנצל הזדמנות זו להודות לאנשי המוסד לביטוח לאומי באגף השיקום אשר איפשרו לי את לימודיי).

אני סבור שהשכלתי לנצל כראוי את היד שהושטה לי בתקופה הקשה בה למדתי פסיכולוגיה ב-1966 1972. כאשר ההתחשבות המיוחדת לה זכיתי אפשרה לי להשתלט על הנדרש כדי לעמוד במטלות המזכות בתואר. עם זאת, ההתנסות של להיות תלוי בעוד ועוד ויתורים עד כדי ספק חסדים – עודדה אותי לפעול בהחלטיות במשך השנים ולהשיג בזכות מלאה כל מה שהוענק לי.

סיפור אישי זה נוגע בלב הנושא שהוצג כאן, כי יש לתמוה: מה יאפשר לנו לנבא (בסבירות גבוהה) כי הקלות וויתורים למשתקם, ינוצלו על ידו באופן בונה? מה הם המשתנים המשמעותיים שיבטיחו כי תתקבלנה תוצאות חיוביות ולא שליליות?

זה יהא פשטני לפטור זאת בהתייחסות לדפוסי ההתנהגות תוך קביעה, שאדם המתנהג כפרזיט עלול לנצל באורח שלילי הקלות וויתורים ומי שלא אובחן אצלו דפוס כזה – עשוי להשתמש בהם באופן בונה (זהו תאור ולא הסבר).

ייתכן, אמנם, שיש דברים בגו, אולם, הצגה כזו של הדברים מהווה סוג של גזר דין, שאינו הכרח המציאות. דפוסים אינם קלים לשינוי, אך פרזיטיות יכולה לשמש אמצעי הגנה חשוב לפרט במצוקה ובנסיבות מתאימות מצטמצם הצורך בהתגוננות.

ניתן להעלות השערות שונות ביחס למשתנים המשמעותיים לענייננו, אך שוב יהיה זה ניסיון אינטואיטיבי שלא נחקר ובוסס. עם זאת ישנם שני גורמים הנראים לי מכריעים בכל הנוגע להתמודדות מוצלחת עם נכות:

האחד הוא מתן מענה הולם לצרכים האינדיבידואלים של הפרט המצוין אצלו בסדר עדיפות עליון כגון: נישואים, הורות, מגורים נפרדים, פתיחת עסק עצמאי, עיסוק באומנות.

הגורם השני הוא, יכולת הפרט לזהות בתוכו את הצורך לעשות שימוש בנכותו (לנצל אותה) ושליטה עצמית נאותה בצורך זה.

מטבע הדברים, ניתן לראות גורמים אלו כתוצאות של תהליך שיקום או של התמודדות מוצלחת עם מגבלה. אולם, אני סבור כי ניתן גם לראותם כתנאים הכרחיים לו.

אם כך הדבר, נוכל לנקוט כיוון פעולה כללי שיכלול בדיקת צרכיו ומאווייו של הלקוח שלנו ובדיקת האפשרויות שלפניו לקדם מענים הולמים לאלו שנמצאים בראש סולם העדיפויות שלו. בד בבד, נעזור לו לזהות את האופן בו הוא מנצל נכותו תוך מתן עידוד לוותר על שימוש זה. בכך, נתרום את תרומתנו הצנועה לאפשר לו התמודדות מוצלחת יותר עם נכותו.

21.10.92

התמודדות עם נכות (המשך)

נראה, שכל אחד מאיתנו סוחב לפחות דבר אחד משמעותי, שבו הוא מגלה אזלת- יד. הרי איננו יכולים ללחום בכל החזיתות ובודאי – לא בו- זמנית. אשר על כן, אנחנו מתפקדים במיטב יכולתנו בזמן נתון ומותירים "פינות אפלות" אליהן "נגיע בהזדמנות!"

בחיבור שכתבתי בעבר תחת השם: "התמודדות עם נכות", סקרתי את התלאות שעברתי בתקופה בה למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן; התעכבתי על הקושי לסיים את תואר הבוגר.

רבים מכירים היטב את הקושי לסיים מחוייבות כגון זו. אנו אנשי המקצוע יודעים לומר, שזו בעיה זהותית! קושי להתבגר ולהכריז על עצמנו כעל מי שמסוגלים לעמוד במטלות ושבעצם ניתן כעת לצפות מהם יותר ויותר.

יש המדגישים את הפחד מפני כישלון. יש את רמת ההישגיות הנמוכה. יש המציינים העדר מוטיבציה ועוד ועוד. הסברים חכמים ומלומדים, שלרוב מהווים תירוצים מצויינים כדי לחמוק מלסיים!

ד"ר דוד רודי נהג לומר, שאם סבתא שלך היתה ככה ואמא שלך עשתה לך ככה אזי כעת מובן מדוע אתה כך וכך ואם כך יש לנו הסבר טוב ומה לנו כי נלין על מחדלנו? (טוב, זה לא בדיוק הנוסח שלו! אבל זה הרעיון).

כך, ההסבר הדינמי, נכון ככל שיהיה, למעשה פועל בכיוון של שימור המצב כי יש את כל ההצדקות שבעולם לפתולוגיה הנדונה.

ניגש אפוא לעניין:

על רגשי הנחיתות שלי פיציתי בקלות במחשבה, שאני בעצם גאון. טוב, לא שבדיוק האמנתי ממש שאני גאון, אבל במובנים מסויימים נהגתי ואולי עודני נוהג – כמי שאין לו ספק שהוא כזה.  דוגמה: במשך שנים טרחתי שלא להתכונן למבחן יותר מיום או יומיים לפני המועד. כשקיבלתי 60 או 70 הדגשתי באוזני חברי, שלמדתי ממש רק יום או יומיים ואם כך הדבר: "תארו לכם שאילו למדתי ארבעה ימים הרי הייתי מקבל 120 או 140 !"

על גישה נלוזה זו התגברתי עם הזמן לחלוטין ולא נותר בי שום צורך להתכונן ברגע האחרון כדי להדגיש כמה אני מוכשר. היום אם אני מקבל על עצמי להרצות בפורום כלשהו, בדרך כלל בו ביום אני מתחיל לחשוב ולרשום נקודות לקראת ההרצאה גם אם תתקיים בעוד שלושה חודשים.

דוגמה אקטואלית: אינני מסוגל לעבד דברים שאני כותב. הרצאותי ושירי נכתבו במהירות ולמעשה הטיוטות הן המוצרים שבידי. בגלל כושר הניסוח המצויין שלי, אני חומק מעבודת עריכה וליטוש והתוצאה היא כמובן, שדברים שאני כותב, מעניינים ככל שיהיו – אינם ראויים לפרסום. כתיבת שיר תוך רבע שעה או כתיבת דברים אלו בהקלדה של 20 דקות, מעידים על כשרון מסויים, אולם, אין די בכשרון ניסוח ויצירה. דרושה עבודת ליטוש ועריכה. התנגדותי הפנימית העזה לשנות אפילו מילה ביצירותי מעידה, לדעתי, על אותו דפוס לא בוגר של בטחון בגאוניות! ממש כאילו אמרתי: "ראו מה נהדר מעשה ידי ומה יפות יצירותי! כל זה ממש מן השרוול ורק תארו לכם מה נפלאות היו אילו הקדשתי להן עוד איזו שעה למשל!!!"

ובכן ההבנה, כאמור, איננה פותרת בעיה, היא אף עלולה לשמש גורם משמר שלה.

צריך להתחיל מאיזה מקום ומה נכון יותר להתחיל ממש מכאן!

אקח את הדברים שכתבתי כעת ואעבוד עליהם ואנסה לעבור את מחסום הקושי, שמונע ממני לתת את מיטבי.

שיהיה בהצלחה!

(גירסה ראשונה)

15.10.04