כולנו מבינים, שלהתאשפז זה אומר, שהיה הכרח להשגחה צמודה רפואית ואולי גם מעבר לכך. זו לא המנוחה בת כמה ימים בבית והחזרה הכמעט חלקה לשגרה. הפציינט נאלץ לצאת לשולי החיים והחברה, לאגף בו הכאב והסבל והחרדות – אינטנסיביים במיוחד. הוא מסתכן בהידבקות ובמצבי תלות וחוסר אונים. לכאורה הוא נותר עצמאי ואחראי לגורלו אך למעשה, סמכות עליונה ניצבת לצד מיטתו בדמות רופא או חבורת רופאים והוא כמעט תמיד שוכב במיטה. הם עומדים איתן על רגליהם והוא שכוב לו למטה מפניהם וממתין לפסק דינם חדשות לבקרים. כמעט תמיד הוא בחברת עמיתים השוכבים במיטותיהם. איש איש וכאביו, כל אחד וחרדותיו. לרוב, הוא זוכה לזרם מבקרים הדואגים לשלומו ואם אינו אוסר על כך, חבורות מתגודדות סביב מיטתו. אלו גוערים בו ואלו מתחקרים אותו בפנים מודאגים ומלאי השתתפות.ישנם גם שמציעים עזרות שונות ויש שאף מגישים אותן. הסלולארי, כל עוד לא נגנב – מרבה לצלצל. רבים מבקשים לשמוע מה קורה ומה חדש ומה אומרים הרופאים. עליו להרגיעם. להתאמץ שקולו ישמע איתן דיו כדי שלא תופץ מייד השמועה, שהוא "נשמע רע! ממש חלש!"
הוא מרבה להמתין. ביקש משהו מאחות או רוצה לשאול משהו רופא. לא קורה דבר. נכון, הוא אינו בן יחיד, יש עומס אבל כבר עברו שעתיים… לפעמים גם חמש שעות!
אז עליו לארגן את קשריו עם העולם החיצון. לבקש שלא יספרו בכלל שהוא מאושפז או לבקש, שיודיעו לכמה שיותר כי חשוב לו שיזדרזו לבוא לבקרו. כל אחד והעדפותיו.
ישנו גם העולם החדש: סביבתו החברתית. יש שמישהו שוכב בחדר ואינו מתקשר כלל עם סובביו, גם כשהוא בהחלט מסוגל לכך. כשמגיע בן משפחה הוא משוחח ומסביר, אבל ניכר, שאין לו עניין בהתקשרות עם האחרים השוכבים באותו חדר. לרוב נמצא זה, שסמוך מאד להגעת המאושפז החדש לחדר, הוא מזדרז לתחקרו: "מה יש לך?" לא תמיד הוא מסתפק בתשובה כללית. ביחוד אם כבר יש לו נסיון רב באשפוזים, הוא רואה עצמו קצת כרופא ואם כך, מדוע שלא יקח אנמנזה?
אחד מסוגל להסתובב כי הוא לפני ניתוח או לקראת שחרור או שבכלל הבעיה שלו היא לא ברגליים. יש שהוא דואג יפה לעצמו. הולך לקחת שתייה קרה או חמה וכל דבר אחר שניתן לארגן במיני עולם זה. האחרים הם סטטיסטים בעולמו ולא הוא זה שגייסם כניצבים, אז לא עליו פרנסתם! אחר מציע מייד עזרה או שבשובו עם כוס מים, בידו האחרת כוס נוספת למי שאולי ירצה גם כן לשתות.
מהר מאד ניתן ללמוד על בני-אדם, צריך רק לרצות בכך ולשים לב.
אבל כל התיאורים האלו, שניתן עוד ועוד להפליג בהם, מטרתם מבחינתי היא: אושרו של המשתחרר.
קיים צורך טבעי לחזור הביתה ולשכוח כמה שיותר מהר את התלאות והניתוק וכל הסבל שאליו נחשפים. הסבל של המשתחרר ושל מי שפגש כעמיתיו לצרות. כמה טוב לשכוח את תקופת האשפוז וכמה שיותר מהר לחזור לשגרת חיינו הברוכה.
אך אני אומר: כמה טוב לזכור את תקופת האשפוז על כל נוראותיה, כי עונג השבת בבית הופך כפול ומכופל. כל רגע, יותר נעים ואף פחות נעים – בהשוואה לפרשיה הזו, מקבל נופך מיוחד ונהדר. כל טרדות היומיום וקטנות ההווה אכן מתגמדים בהשוואה לאותו אגף נידח בשולי החברה והחיים וכמה נפלא להיות כאן מוטרד ודואג בכגון אלו (טרדות היומיום).
כבר כתבתי על הצורך לשים דברים בפרופורציה, כאשר, השוכב בטיפול נמרץ רואה עצמו מאושר אם לצדו חולה המחובר למשל למכשיר הנשמה בעוד הוא נושם בכוחות עצמו. אם כך, בואו לא נשכח את החולים המאושפזים בבתי-החולים בעוד אנחנו הולכים לישון לנו במיטותינו בקרב יקירינו. ומי ששוחרר מבית-החולים ודאי מבין בדיוק מדוע אני מוצא לנכון לכתוב על כך.
שנהיה בריאים!
11.09.08