מאז שנולדנו כמות התאים במוחנו הולכת ומתמעטת וטוענים, שכבר בשנות העשרים לחיינו נעצרת התפתחות האינטליגנציה שלנו ובהמשך היא הולכת ודועכת. על "איבוד חוכמתנו" מפצה נסיון החיים שאנחנו צוברים. כל שינוי במהלך חיינו מלווה לכאורה בהתחדשות ובמקביל באיבוד, אובדן. כל מגבלה שנופלת עלינו מפגישה אותנו עם יכולות חדשות, כאלו שלא היינו מודעים להן.
חברה מעדה ונפלה ושברה את המרפק. שאלתי אותה אחר זמן מה: "איך את לובשת את החזיה?" אמרה, שהיא מצמידה את הציצי לקיר ואז (רציתם מיד להפוך לקיר?) מגלים מהר שמסוגלים לבצע דברים ביד אחת, שלא מבינים בכלל כיצד זה אפשרי.
אני נזכר ברעיון שמצאתי בחיבור של ידידי ישראל אביעזרי. מדובר שם על השעונים שכל תיקתוק או פעימה שלהם מקרבת אותנו לקצנו. להבדיל מאלו שלנו, שעונו של הרב, שכל תיקתוק שלו רק מקרב אותנו לגאולה.
שוב, נקודת המבט שלנו היא זו שתקבע אם דברים הולכים ומתמעטים אצלנו, או שגם כאשר אנו מפסידים דברים או משלמים מחירים, יש שהרווח שלנו עולה עליהם ואנו יוצאים נשכרים.
את הנטיה לצבור דברים אני מכיר מעצמי. פשוט מתקשה להשליך דברים שכבר אינני זקוק להם או משתמש בהם. המחשבה, שאולי פעם אצטרך להם מונעת ממני להשליכם או למסור אותם. יש המטיפים "ישן מפני חדש תוציאו!" והטענה היא, שאם לא נפטרים מדברים מיותרים, בעצם לא מאפשרים מספיק לדברים חדשים ומתקדמים יותר להכנס לחיינו. הדבר נכון לגבי נכסינו ולא פחות מכך – נכסינו הרוחניים. נראה, שהשכחה שאנו מזהים בנו וחוששים מפניה כאילו היא ליקוי אצלנו, היא זו שמאפשרת לנו להמשיך ולהתעדכן במידע וברעיונות חדשים. נכון שלעתים אנו שוכחים דבר מה חשוב ומצטערים על כך, אבל, כנראה שרוב השכחה שלנו היא של דברים שנסתדר יפה מאד בלעדיהם.
אשר לשנותינו החולפות והמתמעטות, מברכים אותנו: עד מאה כעשרים. לא רע להיות בן 90 ולתפקד כבן עשרים,. אבל, זה הרי נשאר רק בברכות. ככל שפחדינו מן המוות גדולים, האם באמת היינו רוצים לחיות לנצח? כך, שלעולם לא יסתיימו צרותינו? מי לא שואב נחמה מכך, שמובטח לו שצרותיו הן רק מצב זמני וכי יום יבוא ויגאל מכולן? לדאבוננו, כולנו מכירים מי שענותם הביאה אותם לבקש לזרז את קיצם וכמה נחמה יש למי שאיבדו את יקיריהם במוות שלא קדמו לו ייסורים קשים.
לפוחדים מהזדקנותם מופץ באינטרנט חיבור של איש חכם המשבח את הקמטים שמתרבים בפניו, שהרי הרוויח את כולם ביושר. החלופה של "שתשאר צעיר לנצח" ודאי לא קוסמת לאיש.
בהקשר להתמעטות אני נזכר ב"צוואה" של שמעוני. כמעט לא זוכר דבר מהיצירה הזו אבל נשמר בזכרוני הביטוי: "הדור הולך ופוחת". אנחנו מתגעגעים לענקים מן העבר. כאילו, היום ישנם בעיקר גמדים? על משקל: "אין נביא בעירו" נכון יהיה לתאר את התפיסה לפיה: "אין ענק בדורו". אבל, הנסיון מלמדנו, שבכל דור קיימים גדולי רוח וגאונים וודאי שאין לדבר על התמעטות, אלא נכון יותר יהיה לתאר כי, במובנים מסוימים, כל דור עולה על קודמיו.
"ממשה עד משה לא קם כמשה", ובכל זאת, כאשר איש חכם מנכס לעצמו את הידע העצום של הרמב"ם והוא מוסיף לו מאוצרות הגאונים שבאו אחריו, יתכן שגם באוצר הידע וגם בסגולות היצירה נמצא כי איננו נופל מהנשר הגדול.
כך בתחומים אחרים של חוכמת האדם. פורצי דרך בפיזיקה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, כימיה… קידמו את האנושות והביאונו עד הלום ועדיין, "לא אלמן ישראל" וכך גם – ישמעאל והאחרים.
אכן, גם אני מתגעגע לעוז רוחם של בן-גוריון ומנחם בגין, לצניעותו של יצחק בן-צבי, לרוחב אופקיו של ישעיהו ליבוביץ', לגבורתו של נתן אלבז, לנדיבותו של יד אבי היישוב, לחזון רוחם של הרצל ושל הרצפלד, לכושר ההתמדה והזכרון של עמוס חכם – והרשימה ארוכה מכדי שתופיע כאן במלואה. זכינו שעולם רוחנו ולא רק הוא, יאוכלס ביצירות אומנות, בחידושים במדע, ברעיונות מקוריים בתחומים כמו רפואה, כלכלה, חברה ורווחה ועוד. כל הנפילים והקרובים אליהם מילאו את עולמנו בעבר ואין ספק, שעודם ממלאים אותו גם עתה וכך גם עתיד להיות. אם משהו הולך ומתמעט, דברים רבים אחרים הינם כמעיין המתגבר, לאושרנו.
29.01.12