הופכים שולחן

אם חד-הורית מאשקלון התבצרה במכוניתה בירושלים לצדה בלון גז ואיימה לפוצצו ולהתאבד. צעד קשה של יאוש. קמה מהומה והתקשורת התגייסה ובהתערבות יו"ר הכנסת, אירגון התנדבותי יממן 2 כסאות גלגלים לילדיה הנכים.

בציבור רווחת האמירה, ש"עד שלא הופכים שולחן לא משיגים מה שמגיע".

במשך שנים רבות הייתי בצדו האחר של השולחן, למרות שאת לקוחותי קיבלתי בישבי מולם ולא מעבר לשולחן.

תוצאת האירוע טובה מאד, כי קיים צורך חיוני והוא ימולא. אבל, באיזה מחיר?

האם הגיעה לצעדים של יאוש; נוכחנו כולנו, שרק בכח אפשר להשיג מה שמגיע; הפתרון שוב ניתן ע"י גורם התנדבותי ולא ע"י המדינה, למרות שמדובר בצרכים חיוניים בלא ספק.

בעבודתי במשך שנים במסגרת שרותי הרווחה, עמדתי עם משאבים חומריים מעטים יחסית מול מצבור גדול של צרכים חיוניים. כשם שאין אדם נפטר מן העולם וחצי תאוותו בידו, כך, מובטח לנו, שתמיד יהיה פער בין הצרכים לבין המענים. אחד התחומים בהם פגשתי זאת ממש מדי יום הוא תחום הדיור. אין בארצנו דירות להשכרה בתעריפים נוחים ואת העלות בשוק הפרטי מכירים כולם. לא כל אחד חייב להיות בעל דירה משלו, אבל כל אחד חייב שתהיה לו קורת גג לראשו והנושא מוכר.

אינני מכיר את פרטי הטיפול במשפחה האשקלונית שסיפורה הובא לעייל. חוששני, שכמו בהרבה מקרים שפגשתי – הבעיה לא היתה רק חומרית. לקוח יתפס ליאוש רק כשישתכנע שאפסה כל תקווה וכי יתכן מצב, שאין להשיג בארצנו בשנת 2008 תקציב לרכישת 2 כסאות גלגלים ממונעים?

חוששני, שמה שדחק את האם הזו לקרן זווית היא הרגשה, שעניינה אינו מטופל בקצב ובנמרצות. צפיותיה גבוהות, היא רואה ושומעת שיש הרבה הרבה כסף בארץ. אנשים משתכרים שכר חלומי ודמיוני ממש, סביבה פאר והדר וראווה והיא עומדת חסרת אונים מול שני ילדיה הנכים הזקוקים לאמצעי ניידות בסיסי. מול כל זאת עומדים שרותי רווחה עם עובדים שבחרו במקצועם לא מעט בגלל אהבת האדם והרצון לסייע לזולתם, אבל – עמוסים ומתוסכלים. עמוסים בגלל קיצוצים תכופים וצמצומים בכח אדם ובמשאבים חומריים ומתוסכלים כי רבים מהם מקבלים השלמת הכנסה בגלל שכרם הנמוך. בדיעבד יכול העובד הסוציאלי המטפל במשפחה להגיע למסקנה, שלא עשה די למנוע את צעדי היאוש של לקוחתו. אבל, מלכתחילה הרי היא אחת ממאה ואף הרבה יותר – משפחות שבטיפולו וכמה יוכל להתמסר מבחינת זמן ואנרגיות לטפל במשפחה מסוימת זו?

נוכל לטעון, שעליו לקבוע סדרי עדיפויות והרי ברור שמדובר כאן במשפחה נזקקת במצוקה קשה ביותר. אבל, איננו יודעים מי הם לקוחותיו האחרים וכבר ראיתי מצבים קשים מזה המתואר כאן. נכון, שבשביל משפחה זו, מצבה הוא הקשה ביותר ולא צריך או יכול לעניין אותה, שטוענים שיש מצבים גרועים משלה. אבל בשביל מי שאנו מצפים ממנו לקבוע סדרי עדיפויות, לא בהכרח הם בראש הרשימה.

אז צריך באמת להפוך שולחנות?

ממש לא! אבל כן צריך להפוך עולמות כדי שאנשים לא יגיעו למצבי יאוש מסוג זה. כל עוד אדם מרגיש נעזר ושלא אבדה תקוותו, קיים סיכוי שלא ינקוט צעדי יאוש. העזרה הממשית לאדם היא בהרגשתו את האכפתיות שלנו ואת נכונותנו לא להרפות ולא לוותר עד שבעזרתנו ישיג את המינימום ההכרחי לקיומו ולתיפקודו.

לא אחת יצאו ממני לקוחות שהיו במצוקה קשה ואמרו: "אני יודע שהמצב לא פשוט ושאתה לא יכול לסדר לי את זה אבל אני יותר רגוע ועזרת לי כי אני מרגיש שאכפת לך ותעשה כל מה שתוכל למעני". זה לא בהכרח הניסוח המדויק אבל זו היתה רוח הדברים.

רק מי שמרגיש שעזבו אותו ולא דואגים לו, רק הוא עלול להתפס ליאוש. כסף, חשוב ככל שיהיה, הוא לא האמצעי העיקרי למנוע להגיע ליאוש.

על רופאים, שוטרים, עובדי רווחה, מעבידים, עובדי ציבור ונבחריו, על אלו ועל כל האחרים – להפוך עולמות ולא להותיר אבן על אבן במאמציהם לסייע לזולתם שבמצוקה. על החברה להכיר בכך, שגם אלו שמניתי עלולים להיות במצוקות קשות מסוגים שונים.

 

07.04.08