הורות לילד חריג
יש להם ילד חריג. עיכוב התפתחותי, בעיות קשב, פיגור שכלי, אוטיזם. מונחים קשים ומפחידים מתוך רשימה גדולה ומגוונת. לפעמים אפילו קשה להגדיר מה בדיוק לא כשורה ובודאי שלא ברורה הפרוגנוזה. כל אחד מאיתנו מכיר לפחות כמה משפחות שבהן בעיות מסוג זה. אכן – בעיות! אפשר לחמוק וליפות ולכנות בכינויים מתונים יותר או פחות אבל מדובר בקשיים כבדי משקל עם השלכות על כל חברי המשפחה. עד כאן לא חידשתי דבר.
עיקר הקושי במצבים אלו קשור מגישת החברה בה אנו חיים. מה שנורמלי הוא טוב ומה שאינו בגדר הנורמה, שנתפס כפחות ממנה – הוא בהחלט לא טוב. לא צריך פער רציני בין ילדנו לבין חבריו בכיתה בנושא לימודים כלשהו וכבר מצביעים לנו על תת-השגיותו וכי "אם היה מתאמץ ודאי שישיג הרבה יותר!"
אין הורה שחופשי מלבדוק את התפתחות ילדו בהשוואה לבני גילו ולאחאיו שנולדו לפניו כשהיו בגילו כעת. החברה ההשגית שלנו תובעת זאת מאתנו ולמעשה – אנו תובעים זאת מעצמנו מתוך הזדהותנו עם צפיות החברה בהיותנו מוצרים של אותה חיברות מפורסמת.
אנו דואגים לעתיד ילדנו החריג לא מפני שלא יהיה כנראה פרופסור או מנכ"ל; לא זה קנה המידה מולו אנחנו מודדים את סגולותיו. אנו חרדים שמא ידחק לשוליים של החיים ביודענו, שאין בידו הכלים להבטיח הימצאותו במרכז זרם החיים או בקרבתו.
אנו מגדלים את הילד המוגדר כלא נורמלי והוא כל-כך מקסים! כל כך חמוד ושובה לב בהתנהגויות שונות שלו ובגינוניו ובחוש הקצב שלו או בכמות החום האנושי שהוא יודע להרעיף או בעוצמת הרגש המלווה עשייות שונות שלו. הוא אכן ילד מיוחד! אבל מיוחדות זו שמחממת את לבנו, מה לה ולעולם האכזרי החברתי שסביבו? תהיה לו תעודת בגרות או שלא תהיה? יוציא רשיון נהיגה או לא? יתגייס לצבא או לא? ירכוש מקצוע ויתפרנס או לא?
ואם לא, אז מה? אנו נדונים ליאוש ותיסכול וחדלון ושברון לב תמידיים?!
אין ספק, שגם בלי השגים מרשימים – סימבוליים ופונקציונליים – נוכל להשלים אם אך נדע שילדנו גדל באושר ושמחה וימצא אושר ומשמעות בחייו כבוגר. טוב קשה לומר שאושר הוא מנת חלקם של ילדים במהלך ילדותם. קשה לרוות נחת ואושר תחת מערכת אילוצים ולחצים המאפיינת את עולמנו המודרני. ובכל זאת, נרצה שיתגעגע לילדותו כי תותיר בו הרבה זכרונות נעימים על חוויות טובות שחווה. נרצה גם, שימצא טעם וערך ומשמעות בהמשך חייו כבוגר.
אנו מבינים שלפחות חלק משמעותי מחריגותו ילווה אותו בהמשך חייו ולא נוכל לחמוק מלומר, שאנו מקווים שלמרות חריגותו זו (ובטח לא בגללה!) יוכל למצוא טעם וערך ושמחה בחייו.
הזרקור החברתי שופך אורו חזק על מחדלו/מחדליו ובו/בהם מתמקדים וזו אבן הנגף.
כעת מה נותר לנו? לאותו הורה? מחד להשקיע מאמצים עילאיים לקדם ולטפח ולדרבן ובלבד שאותו פער נורא לפחות יצטמצם קצת!!! ועם זאת, לא לשדר אי שביעות-רצון, אכזבה, חרדה נוראית ביחס לסיכויי ילדנו להיות לפחות קצת נורמלי!
כל זה ודאי נכון ומה שנכון יותר הוא לנסות להסתדר במילכוד הנורא: הרצון לקבל את ילדנו כמו שהוא ולראות את נקודות הכח והקסם שבו מול הרצון לשנות את גישת החברה שרואה בעיקר את נקודות התורפה ואי הסימטריה והאסתטיקה כשהן קיימות אצלו.
ובכן לך תשנה את גישת החברה!!! אפשר לעבוד על זה, לא לבד ולא מהר והדברים מתרחשים ואנו עדים לשינויים משמעותיים בעמדות בתחומים רבים ושונים. אולם, במהלך תוחלת חייו של אדם לא קורה די והנה ילדנו תוך פחות משנות דור מוצב כבוגר בחברה ואיך יעמוד במערבולות החיים והוא שונה ובלתי מקובל?!
נראה שאין מנוס מכך שההורה ישנה גישתו וילך אחר לבבו: את כל הקסם והתום והרגש ומה שכן יש בו בילדו, את כל אלו יטפח באהבה ובהערכה ובשמחה כי הם מקור הכח והשמחה הן בהווה והן בעתיד לבוא. לא השגיו של הילד יהיו עיקר מעייניו אלא מידת אושרו ויכולתו למצוא טעם ומשמעות בחייו. הגדלת מיגוון עיסוקיו ובילוייו עשויה לפעול בכיוון זה והקצאת משאבים להעשרה מסוג זה עשויה להיות משמעותית. כסף לא עונה על הכל אבל יש בו כדי להקל ולהוסיף תכנים ומיגוון התנסויות מהנות.
הורה שנוכח בחדוות החיים של ילדו מתמלא כח ועידוד, שמחזקים אותו מול הדחייה החברתית, השיפוטיות, הדעות-הקדומות – כלפי החריגות ואי הנורמטיביות.
יש לי חבר חרש-עיוור (שילוב מיגבלות כבד משקל במיוחד), שממלא את חייו כבוגר בכתיבה, בקריאה, במפגשים עם סופרים, במתן הזדמנות לרבים להתנדב למענו. בתקופה האחרונה הוא גם חבר בתיאטרון של אנשים עם מיגבלות זהות לשלו והם מופיעים בפני קהל בארץ ובחו"ל. מעגל העשייה שלו הולך ומתרחב ונראה שהוא חווה רגעי שמחה, סיפוק ואושר לא מעטים בצד התיסכולים על כל הדוחה והנעדר בחייו. כלומר, הוא יותר ויותר דומה לכולנו!!!
05.03.06