אסי דיין נלקח לבית-חולים כי הזריק מנת-יתר של קוקאין!
איש כל כך מוכשר, אמן ויוצר מהשורה הראשונה; היטב הוא יודע את הסכנה בסם. מה הוא מחפש? אולי לחוות ספירות רחוקות, שיעשירו את ראיית העולם שלו ויגבירו את מעיין יצירתו? נכון שיוצרים גדולים מסתדרים יפה מאד בלי נטילת סמים כלל, אולם – זה הם, זה לא הוא ואילו הוא אולי כן זקוק לסמים כדי לפרוח?
פגשתי אנשים שחוו חוויות חיים קשות, שלא יכולתי להבין כיצד איפשרו אותן. טיפלתי בנשים מוכות, שתאורי התעללות בני-זוגן בהן היו מצמררים. אני זוכר כיצד בראשית דרכי המקצועית כמטפל, זיהיתי בי כעס נורא בצד רחמים גדולים כלפיהן על מסכת חייהן הנוראה. הבנתי, שעליהן להקיז את המורסה בנפשן ולטהרה גם ע"י שיתופי בפרטי הפרטים של מה שחוו ורק אז תוכלנה להתלוות למסע השיקום הקשה שלפניהן. הבנתי ובכל זאת היה קשה לי לקבל את הכניעה שנמשכה לעיתים שנים לאדם שהתעלל בהן ובילדיהם והן שתקו.
מי אינו מכיר את חוויית ההימור גם כשהחיים בסכנה ואולי – דווקא כשהם מונחים על הכף. יוצאים לעקיפה כשברור, שהרכב הבא ממול חייב להאט כדי שהעקיפה תושלם בשלום; מאיצים עוד ועוד כדי להספיק לעקוף ולחזור לנתיב הימני. סומכים על כך שהנהג שבא ממול לא ירצה להקלע לתאונה חזיתית ו"מאלצים" אותו להאט. לכל מי שקורא זאת, זה ממש הצליח; מי שטעו בשיקול הדעת ובהימור קרוב לודאי שאינם איתנו.
הליכה על הסף מוכרת מחסיון לא נחוש של בני-זוג בוגדים; מקיום יחסי-מין כשהריון אינו רצוי מבלי לנקוט אמצעי-מניעה ועוד כהנה וכהנה דוגמאות יותר או פחות פיקנטיות.
הנה הגעתי סחור סחור לעסוק בנושא הסמוי של כתיבתי כאן: הזכות להתאבד! לא רציתי לקרוא לקובץ זה כך כי עצם השם יש בו אמירה וכלל אינני בטוח שאני יכול לדבר בעמדה של תומך בזכות זו.
עמדת חז"ל ברורה: בעל כורחנו אנו באים לעולם ובעל כורחנו נעזוב אותו. כלומר" פתיל חייו של אדם איננו נתון בידיו לשבט או לחסד והצתוונו: "ונשמרתם לנפשותיכם מאד". אז לגבי האדם המאמין וודאי לגבי שומר המצוות, אין כאן שאלה בכלל.
מה אפוא זכותו של אדם על חייו? אם נמשיל את החברה כולה לגוף אדם, כל איבר בו דרוש (גם אם לא בכל רגע נתון ברורה לנו נחיצותו למשל של המעי העיוור או העורלה; פעם חשבו שאולי עדיף בלי השקדים!)
אנו כועסים על איבר בגופנו,שמחליט לחדול מתיפקודו או תובע מאיתנו את הסרתו. במחשבה זו, אדם מתאבד מתחיל תהליך שעלול להסתיים בחברה נכחדת. היו כבר כתות שהטיפו להתאבדות המונית ואף החלו בכך.
אם זה הכיוון האפשרי, נכון כנראה לגנות ולשלול באופן מוחלט כל רצון להתאבד ממש כמו שאנו שוללים כל רצח.
נניח, שמוסכם עלינו, שאין לאדם זכות לקפד את חייו. מה קורה במצבים, שנטען בהם, ש"אלו אינם חיים!"? שוכב ראש ממשלתנו לשעבר בתרדמת כבר מעל 5 חודשים, אלו הם חיים?
במקרה זה אין עולה שאלת זכותו לבחור במוות, שהרי הוא גם לא מסוגל כעת לעשייה או בחירה כלשהן. אולם, במקרה של אדם החולה מחלה סופנית, חשוכת-מרפא והוא סובל סבל נורא ואינו מסוגל להמתין לנס, שתתגלה לפתע תרופת פלא שתוכל להושיעו. לצערנו הרב, קיימים מצבים, שנסכים כי לא ניתן לכנותם: "חיים",
גם אם לבו של אדם עוד פועם ומוחו עובד. האם במקרים אלו נוכל לגנות את מי שבוחר שלא להמשיך ולהתקיים בקרבנו?
האם הזכות לחיים מותנית באורח החיים ובסגנון, שמקובלים על כולנו או על רובנו? אם נדע שמתוך מיליארדי בני-האדם על פני כדור-הארץ, רובם סובלים אלימות מצד בן-זוגם או שרובם צורכים סמים, האם במקרה זה נוכל להחליט, שחופש הבחירה של בן אנוש מקנה לו זכות גם לעשייה אישית, שחלק מאתנו מגנים אותה? אנשים יודעים שעישון סיגריות, אכילה מופרזת ורוויית שומנים מן החי, אי עשיית פעילות גופנית קבועה, עבודה מאומצת בתנאי לחץ, עבודה בלילות ועוד ועוד – כל אלו כנראה מקצרים את חייהם. אנו מטיפים להם (אני די הרבה!) אולם מכירים בזכותם לחיות את חייהם כרצונם. אומר לנו אדם: "עזוב שטויות! אם לא אעשן ולא ולא – אז אתה קורא לזה חיים? לא אכפת לי לחיות פחות אבל טוב!" ואם כך הדבר היכן הגבול? סמים קלים? סמים כבדים?
הצגתי כל כך הרבה שאלות בעיקר כי אינני בטוח שיש לי תשובה מגובשת לשאלת המפתח שהצגתי. אולי אכן אם 3 רופאים נטרליים יקבעו שמצבו של אדם אבוד, אולי אז אפשר מבחינתי לקבל המתה מתוך חסד ואולם לגבי המתה עצמית – אינני בטוח.
02.06.06