"כל בוקר אני קמה ומסתכלת בראי וממש לא אוהבת את מה שאני רואה!" אמרה לי חברה. היא צעירה ממני בכמה שנים ובינתים סובלת לא מאיך שתראה בעוד 10 או 15 שנים, אלא, ממראיה היום.
דבר אחד ודאי לא נוכל לעצור – את הזמן ודבר אחד ודאי לא נוכל למנוע – מותנו. כיוון שקץ צרותינו מובטח לנו, בעצם מה שאנחנו צריכים זו – – – סבלנות!
מה קשה לי באמירת חברתי?
אם קשים לה האותות שמותיר בה הזמן/הגיל, כל שעליה לעשות זה להעמיק לבחון אותם. מה שביכולתה לשנות, כדאי שתפעל לשנות (כי זה כל כך מפריע לה) ומה שאין באפשרותה לשנות, תצטרך ללמוד לקבל ולהשלים עם קיומו.
אני משער, שהיא איננה ניגשת כך לעניין, לא מפני שאיננה חושבת כמוני, אלא, מפני שהיא חושבת לעשות זאת בהזדמנות, כנראה – קרובה. התוצאה היא, שהיום היא סובלת ומה שמחזיק אותה "אופטימית" היא המחשבה, שבאחד הימים תפעל שלא לסבול או לפחות – לצמצם את סיבלה.
מבחינתי "אחד הימים" הוא: היום! כמאמר הפסוק: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו!" (תהילים קי"ח, 24).
טוב לתכנן לעתיד וטוב להשקיע בתקווה שנמשיך לבלות בו כמה שיותר. אבל לחיות באמת אנחנו חיים ממש רק כעת! מיצוי ההווה הוא אפוא צו החיים ועשוי להוות חלק משמעותי ממה שאנחנו כן יכולים לעשות היום למען עתידנו.
נכון, יש בעיה: עד שאנחנו מצליחים להשלים עם דימוי הגוף שלנו וכבר הוא חומק לו ומשתנה! נצטרך אפוא לבנות את דימוי הגוף שלנו על רצוננו ועל דמיוננו ולא על גופנו!
25.01.07