אני קורא ספר יפה של סופר נורווגי, שם הספר (מזל שאני זוכר במהלך קריאתו!): "יוצאים לגנוב סוסים". ודאי תשאלו מיד: מי כתב? מה שם הסופר? נראה לכם שאני זוכר? מה שגרוע יותר זה, שכאשר האזנתי לשם הסופר בתחילת ההאזנה לספר המוקרא הוא, שביודעים לא ניסיתי כלל לחקוק את שמו בזכרוני. בכלל אני נוכח יותר ויותר בנטייתי למיין את העניינים שאני נחשף להם כך, שאני מחליט אם יש טעם ומקום שאתאמץ סביבם או לא. תוכנות מחשב שפותחות אפשרויות שונות למשתמש, נדחות על ידי בהנף כי הרי "לא אוכל לדעת הכל!" ואני מקפיד להשקיע את מעיני בצורה חסכונית ומבוקרת. זה ודאי פונקציונאלי, שהרי לעולם לא אשתלט אפילו על מיליארדית של האפשרויות שלפני וכדי לא ללכת לאיבוד, טוב למהר ולהעיף מה שלא נראה רלוונטי ומועיל לי ולהתמקד במה שכן.
אז אנגלית אני יודע "מספיק", וערבית שאינני יודע כנראה שכבר לא אדע בגלגול הזה ומהספר שאני קורא אני נהנה מאד גם אם אינני זוכר את שם מחברו וחשוב שה"מחסן" המוגבל שנשאר לי לאחסן בו מידע, ישאר פנוי למה שבאמת חשוב לי ולא יתמלא ב"שטויות".
כך קורה, שאני מספר בהתלהבות לחברים על הספר שאני קורא (לא לדאוג, בסוף אגש לספר ואעתיק את שם הסופר) ואלו בהם שזוכרים הכל, אפילו יותר מספר אחד שכותב אותו סופר – – מבקשים מידע מאד פשוט וטבעי: שם המחבר ואני פשוט לא זוכר. חשבתי שזה לא כל כך חשוב והנה זה קצת חבל כעת, לא?
כדרכי אני עובר לעניין אחר לחלוטין, אבל לא תחשדו בי, ששכחתי על מה אני כותב ושהדברים לא יתחברו לבסוף!
לכולנו חברים ובעיקר חברות "שומרות משקל", כלומר, הולכות לעתים לקבוצת שומרי-משקל ואנחנו די בטוחים, שישמרו היטב על המשקל וגם אם יאבד קצת או יותר – הכל ישמר היטב. תדיר אני צוחק על חברותי ואף הבעתי דעתי לא אחת, שמי שממהרת לרדת במשקלה, פוגעת באיזון וסביר מאד שלא ירחק היום ותחזור ובגדול. נראה שבכך אני די צודק, כלומר, בטענתי, אבל ודאי שאינני צודק ברוח ההיתול שאני נוהג בה כלפי ה"שומרת". ישנו דבר אחד ששכחתי בהקשר לנסיונות החוזרים ונשנים לרזות והוא: הדבקות במטרה ואי הרמת הידיים. למרות שנים של ירידות ועליות במשקל, מי שממשיכים לנסות דיאטות ולא משנה כמה הם "חוטאים" באכילה לא מבוקרת, הם מוכיחים אי ויתור וסוג של אופטימיות.
והנה חזרתי לסופר העלום שלי. מה שממש גרוע בכך שאינני יודע לומר כעת מי כתב את הספר שאני קורא איננו ששכחתי את שמו, אלא, שהחלטתי לא לנסות בכלל לזכור אותו. היה זה כאילו הכרזתי בקול גדול: אני הולך ומזדקן, זכרוני אינו כבעבר ולא כדאי לי להתאמץ לזכור משהו שאני יכול להסתדר גם בלעדיו; אשתדל לזכור מה שכן חשוב לי. אולי לא תתפלאו לגלות, שגם מה שכן חשוב לי לזכור, הופך יותר ויותר קשה לזוכרו.
כבר כתבתי על חשיבותה של פעילות גופנית ועל הקפדתי עליה בשנים האחרונות, הקפדה ממש נוקשה. כל שעלי לעשות זה להכליל מהגוף לנפש. אם תירגול ואימון טוב לשרירים ולמערכות הגוף השונות, מה הגיוני יותר מאשר לתרגל ולהתאמן ולהתאמץ גם בכל הנוגע לתיפקודי הנפש?
הגעתי למסקנה, שהסכנה הגדולה באמת היא ההחלטה לוותר ביודעים על מה שקשה לי, כמו למידת מילה חדשה באנגלית או זכירת שם סופר שאני מתפעל מספרו. ויתור כזה הוא סוג של הכרזה על הורדת המסך לקראת סוף ההצגה. מדוע עלי לסייע למסך לרדת? האם לא ירד מעצמו?
אבדוק, אפוא, מיד את שם הסופר ואכתוב לכם ואפילו אשתדל לזכור אותו כאמירה על שינוי המגמה המסוכנת:
פר פטרסון, סופר נורווגי שזה ספרו הששי, קיבל פרסים שונים כולל על הספר הזר הטוב ביותר של העיתון הבריטי הנחשב "האינדיפנדנט".
14.02.09