הסתגלות לשינויים – מעבר דירה

"קל להתרגל לטוב", קל למי? לפני 3 חודשים נפרדנו מדירה נהדרת בה התגוררנו רוב חיינו ועברנו לדירה חדשה במרחק של איזה חמישים מטרים. שתיהן בקומה ראשונה על עמודים, שתיהן בנות 4 חדרים אלא שבחדשה הכל חדש, נוספה לה גינה וניתן להגיע אליה במעלית. כן, יש גם ממ"ד למקרה חרום. אירית ועובדות שלה ארזו הכל יום לפני המעבר, שגיא ועובדיו העבירו הכל בשלום תוך שעות ספורות ובו ביום פרקו אירית ועובדותיה כמעט הכל והניחו במקום. הספריה הגדולה נראתה כמעט כמו בדירה הישנה, הספרים נקיים ומסודרים, כלי המטבח הונחו בארונות ובמגירות, כלי המיטה והבגדים תפסו מקומם בארונות והבית נראה כאילו עברנו אליו זה מכבר. אז למה בדיוק צריך כל כך להסתגל?

הבעיה היא ההרגלים, הדברים האוטומטיים. למשל, נחפזתי בחיפושיי אחר הטרנזיסטור שהנחתי באיזה מקום כי תוך דקה ישמיעו חדשות והרי חדשות יש כל שעה ומבזק בחצאי השעות, אז איך יתכן שאחמיץ מהדורה? נכנסתי לחדר השינה ומיהרתי לעקוף את המיטה בדרכי לשידה כדי לבדוק אם הטרנזיסטור עליה. אבל, בכניסה לחדר השינה צצה אמבטיית הורים, שלא היתה לנו בעבר וכך, ישר עם המצח לתוך המשקוף. לא נורא, קצת התנפח, בשביל מה קנינו מקרר שמיצר קוביות קרח הישר מברז? היה כנראה מספיק "לא נורא" כדי שאחרי ימים ספורים אחזור בדיוק על אותה טעות אבל הפעם בעוצמה שגרמה פציעה ממש.  זהו, האסימון נפל, מפת החדר התישבה לי במוח. מי רוצה לחטוף עוד מכה כזאת שכמעט חייבה להגיע למוקד עזרה ראשונה?

כשאדם מאבד ראייתו ומתחיל להתנהל בסביבה המוכרת בהסתמכו על חושים אחרים, יתכן בהחלט, שימשש דרכו כשידיו עוברות על קירות וחפצים ואז גם הוא וגם מי שבקרבתו עלולים לחוות בעוצמה קשה ביותר את השיבוש הקשה שגרם איבוד הראייה. מי שלא הכיר מקרוב אדם עיוור שהסתגל למגבלתו ומבין, שניתן לחזור לתיפקוד יומיומי טוב למדי, עלול להיתקף חרדה ודכאון נוכח עומק הנזק שגורם עיוורונו. אחר תהליך של הסתגלות, מצליחים להתנייד ולנווט בבית ואף במשרד בעבודה באופן חופשי בלי צורך לאחוז אמצעי ניידות כמו מקל או כלב-נחייה. מגישים כוס מתחת לברז כאילו רואים היכן כל דבר נמצא, ניגשים עם כוס שתייה לשולחן ומניחים אותה כאילו רואים את הדרך אל השולחן והיכן הוא מתחיל. הפעולות נעשות אוטומטיות למדיי על פי המפה המרחבית שנבנית במוח. אבל, היא ממש לא נבנית מעצמה ובטח לא מיד.

כאשר פורקים לבד את הארגזים מניחים כל דבר במקום שבוחרים בו ודי מהר יודעים היכן למצוא את רוב הדברים. כאשר הפריקה נעשית בידי אחרים והם מניחים הכל במקום הנראה להם, הכל נראה מהר יותר מסודר אבל, לוקח זמן לזכור היכן כל דבר מונח. כך פתחתי דלתות ארונות בפרוזדור בחיפוש אחר סקוטשברייט, או אחר אריזת קפה. מהבוקר עד הערב מצאתי עצמי מחפש כל פעם משהו אחר. להכין לעצמי ארוחת בוקר הפך למשימה שגזלה הרבה יותר זמן מהרגיל ומשהו בתחושת העצמאות שפיתחתי שנים, נפגע. ידעתי, שעם הזמן אסתדר אבל, חששתי. התעסקות בכביסה שאהובה עלי והייתה נוחה בדירה הישנה, הפכה למשהו מסובך ולא נוח. היו לי שם שלושה חבלים ארוכים ארוכים ומרווחים ותוך כדי תליית כביסה ובהמשך – הורדתה וקיפולה, האזנתי מרוכז להנאתי לספר קריאה מוקלט. בדירה החדשה הגדר גבוהה, מתקן הכביסה עם 5 חבלים קצרים וצפופים והיה מאד לא נח להסתדר ולך תקרא ספר בכיף.

הבנתי, שאני חייב לתת לעצמי זמן להסתגל, אבל, כשחוויתי את המחירים, לא ידעתי שהם יצטמצמו מאד, חשבתי, שפשוט אצטרך להתרגל אליהם כי זה מה יש!

ניידות ואיתור פריטים בבית החדש הם רק חלק זעיר מצרכי ההסתגלות. בסבב קניות שערכתי עם בני רכשתי מכשירים שאינם מופעלים בצגי מגע אלא, עם כפתורים, שאוכל להבחין בהם היטב כדי להפעיל הכול בעצמי. כך מכונת כביסה, כך מדיח, מיקרוגל ועוד. נוח להפעיל אבל צריך ללמוד וגם לזכור תוכניות ואם זה היה הכל, מילא. היכן המתגים בכל חדר להפעלת התריס החשמלי? היכן מפסקי התאורה? על המעלית ויתרתי כי בלאו-הכי אני אוהב להשתמש במדרגות, אבל, למקרה שאצטרך אותה, כדאי שאמצא מיד כל מתג הפעלה שדרוש לי. גם מחוץ לבית לא פשוט. אמנם הדירה החדשה נמצאת ממש לצד אותה מדרכה בה נמצאת קודמתה, אבל, כשאני הולך לאורך הבניין, היכן הכניסה השנייה שבה עלי להיכנס? היכן חדר האשפה? איפה מעלים אור בחדר המדרגות ובחדר האשפה? האמינו לי, יכולתי להרחיב עוד ועוד את הרשימה הזו.

עכשיו, מ"ממרום ניסיוני" בן 3 החודשים אני כבר יודע לומר, שכדי להסתגל לשינויים דרושים כוחות נפש, יוזמה, סבלנות, אופטימיות. החלקים הטכניים הם הפחות מסובכים, הגישה לתהליך המורכב היא המשמעותית.

חזרתי לחשוב במושגים של חיבורי הישן: "להסתגל – לדבוק במוכר". כך למשל, ניגשתי למשימת תליית הכביסה כשלצידי הנגן בו הספר המוקלט. שוב אני מאזין בהנאה תוך כדי העבודה וחזרתי ליהנות מעבודות הבית השונות ולבצען כרגיל. כך, המחירים הלכו והצטמצמו והשינוי נעשה והצליח.

אני יכול לסכם ולומר, שגם לטוב קשה להתרגל אבל – שווה!

 

15.09.15