הרצאה למורות שיקומיות בנתניה
(בהרצאה שולבו דוגמאות אישיות לבקשת המזמין)
להתבגר כעיוור
בהרצאתי אגע מעט בהיבטים פסיכולוגיים – דימוי עצמי, המושג על העולם. אסקור מקורות קושי שונים, איפה הגבול בין לאפשר ולהגן? הצורך למרוד במי שכה תלויים בו, אי השתלבות בספורט, מה עם הסקרנות המינית? ניידות וחברה. הניידות זוללת האנרגיה, מפגעים חברתיים, הצפייה למיוחדות, הרצון להשתייך לחברת הרואים!
אציג בסיסי כח ובריאות- נפש: מהיכן שואבים את הכוחות.
בפרק הדן בהכנה לעבודה ובבחירת מקצוע, אפרט תחילה את מחירי אי הגיוס לצה"ל, אדון בנושא הייעוץ וההכוון, אדבר על המסלול העיסוקי-תעסוקתי, ואח"כ על המסלול האקדמאי. אם יישאר זמן בטרם שאלות אציע כמה רעיונות מנחים לעבודתכן.
היבטים פסיכולוגיים
דימוי עצמי: האופן בו אני רואה את עצמי, או, איך תופסים אחרים זאת. זה מושפע מאיך אני תופס שרואים אותי. קובעת גם המידה בה אני מושפע מהזולת ("תלות השדה") ומהבלבול הזהותי האופייני לגיל. מדברים על "דימוי- עצמי גבוה" ו "דימוי- עצמי נמוך".
המידה שבה הזהות והדימוי העצמי נבנים ליד המגבלה, קובעת עד כמה הדימוי העצמי נמוך וזאת, בגלל הערך השלילי שמיוחס למגבלות. ["מוגבל" – משהו מגבילו, מייחדו מאחרים, אך, האם יש מי שאין מה שמגבילו ומייחדו מאחרים? אנו מייחסים ערך שלילי לחסר ולאובדן (של איבר, או חוש). כולנו מבינים ששן שאין לנו שוב לא תכאב לנו לעולם, אך בצדק תפיסתנו היא שמה שיש לנו ובנו נועד למשהו (פונקציונלי) ולכן, היעדרו הוא בראש- ובראשונה מצב לא רצוי].
במפגשים שלי עם חברת הרואים שלא מצוות הפנימייה או מבני- משפחתי, פגשתי שתי גישות קוטביות: מעט כאלה שנרתעו מפני הפחד ולרוב – יחס של רחמים ונכונות רבה מאוד לעזור. בקרב העיוורים רווחת הדעה, שירושלמים אוהבים לעזור יותר מאחרים. יתכן, שירושלמים נחשפו יותר מאחרים בארץ לעיוורים כיוון שבקרבם נמצא המוסד (בית חינוך עיוורים).
הייתי עד לדוגמאות בהן תגובה של הורה בנתה בילד חשש מפני עיוור ("תזהר הוא עיוור" או "למה יש לו מקל?" – ההורה: (בכעס) "לא עכשיו!" או הילד: "הנה עיוור" הוא עיוור נכון? "איש, למה אתה עיוור?" וההורה היה נלחץ או נבוך.
יש כאלה שהסבירו ופיתחו יחס שונה בילדים. תכופות שמעתי ברחוב: "מסכן!" בד"כ לא בקול רם, לא התכוונו שאשמע. זה היה מרגיז אותי ורציתי לצעוק: "לא נכון, אני לא מסכן!". היום אני בדעה שכל אחד מסכן ולכן – גם אני!
המושג על העולם
יש אנשים שהם בחזקת "עיניים להם ולא יראו…". היכרות עם הסביבה היא פונקציה של חושים, אך גם של קשב. עד כמה פנויים ופתוחים תודעתית לקלוט את המידע. כך, ישנם עיוורים שיודעים הרבה על העולם הסובב אותם, גם החזותי, ויש כאלו שיודעים מעט ועולמם דל. המוצר הסופי מורכב אפוא מן הקולט ומהמידה בה מסופק לו המידע. מי שמרבים לתאר לו מראות- נוף, מראם של אובייקטים סביבו (בנינים), שלטי- פרסומת, אופנת לבוש, צבעי צמחים וחפצים – עשוי להכיר טוב יותר את העולם שסביבו.
מקור נוסף למידע כזה מצוי באמצעי- התקשורת ובתרבות (בשפה, בספרים). טעויות תפיסה אופנתיות: זיהוי קול נעים כמראה נאה, או שתיאורי הזולת מתקנים טעות זו או ש"מישוש" הקול עושה זאת!
ישנם רואים שיוזמים מתן מידע חזותי ויש שעיוור מבקש זאת. אך, לא כל עיוור ובכל עת פנוי לקלוט מידע ולכן, לא די שתהיה "פרה" צריך שגם ה"עגל ירצה לינוק". ישנם אם כן, הבדלים אינדיבידואלים.
אני אהבתי תיאור מראה הסביבה הפיזית (חנויות, מידע על בנינים) אך שנאתי תיאור סרט שמוקרן בטלוויזיה! (הכי עצוב הרגשתי כשתארו חתיכה ברחוב וכל מה שיש לה).
מקורות קושי
היכן נמצא הגבול בין אפשור ההורים לילד ואף אתגורו, לבין מניעת סיכון כלשהו עד כדי הגנת- יתר? שאלה קשה לכל הורה ובמיוחד לילד עם מגבלה.
אני חוויתי זאת בהיותי במוסד. כאשר מדריך אחד (או מקסימום שניים) נותרו אחר הצהרים להשגיח על 80 – 90 ילדים. טיפסנו על עצים שלא יכולנו לרדת מהם אלא דרך ענף שהגיע למרפסת בקומה העליונה. נהגנו להתחרות בקפיצה במורד 8-9 מדרגות. רצנו על גדר סביב דשא שגובהה מהקרקע הגיע עד מעל למטר וחצי, תכופות מעדנו, פתחנו או ראש או שפה, שברנו וניפצנו יד ורגליים, אך הרווחנו בהתמצאות, חווינו העזה!
החלל הפיקוחי איפשר יוזמה ויצירתיות אך המחירים לא תמיד היו קלים.
קושי נוסף: הצורך למרוד במי שכה תלויים בו.
מרד הנעורים קשה במיוחד על רקע התלות הטכנית במבוגר שכופה המגבלה. המרד אינו קפריזה, הוא משמש לבדיקת גבולות הכח והיכולת, מעין "מתיחת חבל", מנסים "לשחק את המבוגר". ישנה העצמה של הקונפליקטים על רקע התלות הטכנית הגבוהה מהרגיל בהורים או במבוגר הקרוב. הסכנה היא שהמתבגר חונק כעסיו ומפנה אותם כלפי עצמו או מעתיקם החוצה אל החברה הרחבה. ואז: "להם לא אכפת" "אינם מבינים!"
קושי נוסף: אי השתלבות בפעילות ספורטיבית.
בגיל זה מקבל הספורט ערך רב. אי השתלבות בשעורי ההתעמלות וגם בהפסקות ואחר הצהרים בחלק הלא פורמלי – בכדורגל, כדורסל – מדגיש יציאת הדופן והחריגות.
ישנם לא מוגבלים, שאינם משתתפים, אך אצל הנכה זה מיוחס למגבלתו. ישנם כאלו "שפורצים" קדימה ועוסקים בספורט לנכים (שחיה, ריצה). לכאורה הם בונים מעמד בהישגיהם אלו, אך:
א אלו מעטים בלבד.
- מסתכלים עליהם כ"ראש לשועלים", ולרוב אינם זוכים למעמד ולהערכה בקרב הקבוצה אליה הם שואפים להשתייך.
בשיעורי ההתעמלות בתיכון נותרתי בכיתה עם נכה משותק פוליו ברגליו שנעזר בקביים. התווכחנו למי קשה יותר, לעיוור או למשותק! מה דעתכן?
להתפרצות המיניות בגיל זה אין לעיוור המתבגר את מגוון האמצעים הנגישים לשם סיפוק סקרנותו. אין ספרות זמינה בתחום המין, אין באפשרותנו להנות מתמונות, ספרים, מופעים. יכולתו להשוות עצמו והתפתחותו המינית לבני מינו בגילו – מצומצמת וכך גם אפשרותו ללמוד על בני המין האחר. ישנה סברה, שצמצום המידע הזורם מהמציאות החיצונית מגביר הפנטזיות. אני נוטה לתמוך בסברה זו.
מאוחר עד בוש למדתי על קיום הבדלים בין רגל גבר לרגל אישה. אל חוברות פורנוגרפיות הגעתי רק בסיוע חברים רואים דתיים שעטפו אותן בעיתון כדי שלא יזהו אותן. בעודני דתי תבעתי ממנהלת הספרייה לעיוורים בנתניה להקליט ספרות- מין והיא שאלה אם אינני מתבייש. היה זה אחרי מלחמת ששת הימים וסברתי, שאחד הדברים הראשונים שימשכו חייל שהתעוור להתחבר לסביבתו לא יהיה ספר של טולסטוי אלא דווקא ספרות- מין.
כשמצב הראייה פוגע בניידות, נוספת מגבלת הניידות העצמאית, כגורם המשפיע על המעורבות החברתית ומידת בולטות המגבלה בקרב חברים רואים. נוצרת תלות בליווי, זה פוגע בספונטניות של מפגשים ומחייב היערכות מיוחדת ביציאה מהבית ובחזרה אליו. קושי זה קיים גם לגבי נערות בכלל לעומת נערים, אך, כאן ההיקף טוטאלי יותר ובולט כחריג.
בתחום זה אני מזהה עד היום הבדל חד משמעי ומהותי בין עיוורים ניידים למי שאינם עצמאים בניידות. בילדותי קיבלנו מקלות עשויים מבמבוק, כדי להתנייד בעזרתם. תוך זמן קצר נלקחו מאיתנו המקלות כי מצאנו להם שימוש הרבה פחות מועיל ואף מסוכן.
בהיותי בכיתה ט' במסגרת בית ספר תיכון רגיל, יצאתי העירה מדי יום בלי מקל הליכה וזה כלל נסיעה באוטובוס למרכז העיר. רק מקץ מספר חודשים, לאחר שפגעה בי מכונית כשחציתי את רחוב בן- יהודה, ניתן לי מקל לשימוש קבוע.
משק האנרגיה
גם לניידים בעזרת מקל נדרשת השקעת אנרגיה רבה בהליכה בחוצות. בסביבה מוכרת יכולים לצוץ מכשולים שעלולים לסכן. נדרשים דריכות מתמדת וריכוז בהליכה וזה תובע אנרגיה פיזית ונפשית.
מניסיוני, עיוור שאינו מרוכז מאוד בהליכתו ושנמנע מלהיעזר ברואים – מסכן עצמו ומועד ונפגע יותר מאשר רואה. בכלל השקעת האנרגיה הרבה נדרשת לא רק בניידות, כך קשה גם לזהות קולות מוכרים בשאון הרחוב כאשר צריכים לזהות ולפרש דברים ביתר מאמץ, כי יש פחות נתונים בהיעדר המידע החזותי. נראה, שעיוורים מתעייפים יותר או לפחות – מתאמצים יותר! ייתכן שזהו רושם מוטעה, כי לרבים אחרים סיבות רבות אחרות, שמקשות עליהם, תובעות מהם מאמצים מיוחדים ומביאות לעייפותם.
לכל עיוור שפע תיאורים על מצבים חברתיים בהם התייחסו אליו כאל נחות, כמי שאינו שומע, אינו מבין, אינו מסוגל להביע רצונו, להחליט, להתחייב. (דוגמאות: מלצר ששואל את המלווה הרואה מה ירצה העיוור. סגן מנהל הבנק, שדרש כי אבוא עם אדם רואה שאחראי עלי כדי שאוכל לחתום על תוכנית חיסכון. פונה בראשית דרכי כעו"ס שנרתע מכך שקיבל עיוור לטפל בו ולאחר שהובטח לו שיוכל להחליפני אם בעוד חודש ירגיש אותו דבר, הסכים. לאחר חודש הצהיר שאין טוב ממני!).
קיימת ציפייה חברתית למיוחדות. מתבטאת גם בהתפעלות מהתנהגות (אמירות) די רגילה. מי שאינו מיוחד ומוצלח נחשב חסר- אונים, מסכן. מי שנתפס כמיוחד, זוכה למשוב כה דרמטי, שעליו לחשוב שהוא מי יודע מי ומה. נותנים חיזוק על ריק! ומעמיק תחושת נחיתות וזיוף ולא מחזק.
סיימתי עממי כתלמיד מצטיין שנחשב מוצלח ומצליח, זה לא גרע שום קושי בכניסתי לתיכון, לקח לי עוד זמן רב להשתכנע שאינני גאון.
"היה זנב לאריות ולא ראש לשועלים"
תפיסה זו מדרבנת עיוורים להשקיע מאמצים רבים להשתייך לחברת הרואים, כשהם מתרחקים מחבריהם לגורל. הם משקיעים אנרגיות רבות כדי לקנות שייכות ועוסקים בחיפוש סימנים שהם רצויים, מקובלים. הדבר מצמצם כוחות שניתן לגייסם להסתגלות.
לדעתי, תוצאות השקעת האנרגיות הנוספות יכולות להיות: התכנסות, אגוצנטריות, קושי להיפתח אל העולם הסובב, להבחין, להתייחס לזולת.
בסיסי כח ובריאות הנפש
"אשרי! יתום אני!" ישנם רווחים משניים מהמצב, למשל, הצלחה, קסם אישי, כישור רגיל או קצת מיוחד, אלו מקבלים הדגשה והגבלה על רקע ציפייה נמוכה, שקשורה לדעות קדומות על השלכות המגבלה.
יש שמצמצמים דרישות (מורים למשל) בהנחה, שקיימים קשיים המחייבים התחשבות וזו בהחלט הקלה שמפנה אנרגיות לשיפור ההתמודדות. (התחשבות רבה מאוד בי בעבר ותוצאותיה – במה שכתבתי על התמודדות עם נכות כסטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן).
"וכאשר יענו אותו, כן ירבה…": ישנם כאלו שהמגבלה מאתגרת אותם והצורך להוכיח לעצמם ולזולת שאינם פחות מסוגלים מאחרים, מוביל אותם להישגים מרשימים.
לעומת בעלי התפיסה: "אין לי מזל, הגורל הימר לי", ישנם בעלי החשיבה החיובית: "נבחרתי לחיות עם המגבלה כי אני המסוגל לשאתה!" כך הופכים גורם הנתפס כחולשה למקור כוח ועוצמה.
מול בעלי הגישה הפסימית, המדגישים את החסר, ישנם האופטימיים, שעסוקים במה שיש, מדגישים ומפתחים אותו ונהנים ממנו !
שרים במקהלה, הולכים לקונצרטים או מנגנים בכלי נגינה שאוהבים, מרבים לטייל בטיולים מאורגנים בחיק הטבע. (הטיול שאירגנתי לסטודנטים עיוורים בחו"ל בשנת 1972).
מול אלו שממלאים תפקיד חברתי של עיוור, נכה, חלש, ישנם אלו, שמדריכים את החברה כיצד לקבל אותם ואת מגבלתם, כיצד להיות פחות חרדים במפגש עימם, להאמין יותר ביכולתם. הם רואים זאת כשליחות וזה מוסיף להם כוח ונותן משמעות נוספת לחייהם. (הבן שלי שהזמין אותי לגן להסברה על עיוורים).
"לזמר מפורסם לא איכפת שאיננו מתמטיקאי גדול!" – זה שמוצא דרך ביטוי בהישגים לימודיים, בנגינה, בשחמט, בשירה… בונה את זהותו ובטחונו העצמי סביב גרעין כוח זה, שמתפשט ומחזק אותו. למעשה, זה ברוח גישתו של פרנקל, שהעיקר הוא למצוא משמעות בחיים.
(הערה – כאן נוסף להרצאה נספח המופיע בסופה מתאריך 4.02.96, שמיועד למורות החינוך המיוחד).
לקראת תעסוקה ובחירת מקצוע
- מחירי אי הגיוס לצה"ל –
הדגשת חריגות חברתית – חבריו מתגייסים, הוא לא! מרגיש אזרח סוג ב', גם החברים ערים לאחת ההשלכות הניכרות של המגבלה!
זכור לי, שקיבלתי זאת כמובן מאליו, ולא עלה בדעתי לנסות להתגייס. ישנם עיוורים שכן התעקשו. אני סבור שלאחר תקופת הכשרה מקצועית, ברגע שיש לצה"ל מה להרוויח מהמתגייס העיוור – ניתן לגייסו ולו כמתנדב.
תרומת המבדקים:
המתגייסים עוברים מבדקים שמספקים להם מידע חשוב על עצמם. בצה"ל פותחו ערכות מיון ואבחון מצוינות.
יציאה מוקדמת לשוק העבודה או ללימודים
כשנתיים- שלוש מוקדם יותר על הצעיר/ה העיוור להתלבט בבחירת המשך דרכו אחרי התיכון וזאת בלא הבגרות הכרונולוגית וניסיון החיים שצוברים חבריו בצבא. בעצם הוא מפסיד את צה"ל כבי"ס לחיים בתנאים מוגנים. פרט לכך, צה"ל הוא צבא מודרני, מתוחכם, מקנה ידע (קורסים: מכניקה, מחשבים, טייס, שייט, קבלת- החלטות, מנהיגות).
- נושא הייעוץ וההכוון –
ייעוץ כפוי: מתנים סיוע בלימודים בקבלת ייעוץ. ישנם כאלו שזה מקומם אותם ומוחמץ הערך העיקרי – סיוע בהתלבטויות. הרושם הוא, שיותר משהעיוור זקוק לייעוץ ומבקש אותו, דורש אותו הממסד!
ההכוון לבחירת מקצוע חייב לכלול בדיקת סיכוי השמה ויותר מכך פיתוח שוק להשמות! יתרון העדר ההכוון – "התגנבות יחידים" פורצת דרכים ומעודדת יוזמות ויצירתיות. יש לבחור מקצוע או עיסוק שבהם מינימום תלות ומקסימום שוויון. קנה המידה חייב להיות המציאות בעבודה ולא בתעודה, ככל שזו חשובה!
- המסלול העיסוקי – תעסוקתי:
הצעיר חייב להחליט מוקדם מאוד לגבי עתידו התעסוקתי, כי אופציית העבודות יזומות מאוד מצומצמת עבורו. (כשסיימתי ללמוד פסיכולוגיה ורציתי מה שיש, ובלבד שאתחיל לעבוד מצאתי בקושי עבודה זמנית).
שיקום בתעשייה ובעיסוקים לא אקדמאים
כיוון זה נחשב פחות טבעי כי לעיוור קל יותר להתמודד ולהתחרות אינטלקטואלית מאשר פיזית (בד"כ) וההנחה היא שעיוורון לא פוגע בשכל!
מי הולכים למפעלים מוגנים? לתעשייה, למסחר, לטלפנות, לישיבה בבית בלא תעסוקה? – שאינם מתאימים לסיים תיכון, שנכשלו בו, שאינם מוצאים סיפוק בלימודים, בעלי ראייה הווית (מצפים לקציר מהר, אין אוריינטציה עתידית), שמוכשרים בתחום הטכני. כך גם לגבי בוגרי תיכון שהישגיהם מאוד נמוכים ומי שאינם מעונינים בלימודים אקדמאים.
ד. האופציה האקדמאית
בארצות הברית מחייבים בבחינות כניסה מאוד מקיפות לאוניברסיטה, הבודקות רמה והתאמה. כיוון שנוכחו לדעת, שציוני בוגרי התיכון גבוהים מהישגיהם (מדובר בעיוורים) מורים נוטים להעניק לתלמיד העיוור ציונים גבוהים מהמגיע או מתוך רחמים בהתחשבות, או כי רוצים לגרום נחת להוריו המתמודדים עם גידולו, או כי זה קל להם יותר מאשר להעניק את תשומת הלב הרבה, שהוא זקוק לה. שכיח גם בארץ!
אלו שמקבלים תעודת בגרות בחסדי הבוחנים מתקשים אחר כך לעמוד בדרישות המכללות כי רמתם נמוכה, כי בולט חוסר במיומנות, התארגנות עם חומר לימודי (קריאה, כתיבת תרגילים ועבודות).
גם באוניברסיטה יש ותרנות ובדרך כלל נמצאים גם פחות בבקרה של המרצים בשנים הראשונות כי לומדים בכתות גדולות והקשר פחות פרטני ויותר אנונימי.
רק בעלי כוחות ותושייה – מצליחים לעמוד בדרישות ולסיים תארים. (מניסיוני, זו גם שאלה זהותית ובהחלט לא רק טכנית הנובעת מהמגבלה).
היעדר ההכוון בעבר גרם לכך, שרבים החליפו את מקצוע הלימודים באוניברסיטה לפחות פעם אחת לאחר שנה שנתיים . יתכן, שבדיקת התאמה מוקדמת יכולה להבטיח יותר הצלחות ופחות החלפות ונשירה.
לסטודנט קשיים שונים: ניידות בסביבה חדשה ורחבת ידיים, הגיל הצעיר, החשש העז אם יצא מלימודיו "תכלס"?, חסר חומר לימודים בברייל או מוקלט.
אישית, נאלצתי להסתגל לאזור מגורים חדש, רמת החרדה הייתה גבוהה מאוד, עברתי שנה א' בכוחות שהלכו וכלו ואחר כך ריבוי העדריות. נמשכתי בין חברת הרואים האקדמאית לחברי מהעבר שהחלו לעבוד ולהשתכר ו"לחיות טוב"!.
הנחיות כלליות למורות השיקומיות
התגברות על אתגרים ראשונים קטנים, עשויה לחזק הביטחון העצמי ( שעון, סימון כסף, סימון המיקרו, סימון מכונת הכביסה).
חשוב לתת חיזוקים חיוביים אך רק על משהו אמיתי!
יש להכין לקראת ירידות ונסיגה במהלך ההתקדמות ( לימודי ניידות, הדפסה…), כדבר טבעי וצפוי.
יש לגשת בגישה אינדיבידואלית חופשית מכללים והכללות, ללמוד את הפרט ומיוחדותו ואז להכין עבורו תוכנית שיקום.
הלקוח מכתיב את הקצב. חשוב לזהות את קצבו ולהתאים אליו! אין טעם להריץ מי שנוטה ללכת ואין טעם למשוך לאחור מי שנוטה לפרוץ קדימה. לכל מצב יתרונות וחסרונות ואל לנו להחליט מה משתלם יותר ללקוח. נוכל לשתפו בהתלבטויותינו ושיקולינו, אך לא נחליט במקומו.
בבסיס הקשר המקצועי נמצא הקשר האנושי. נרצה להבטיח שהלקוח יתלווה אלנו לקראת יעדי העבודה (ניידות וכו') עם מוטיבציה וביטחון ואמון בנו. לכן, נתעניין בעולמו – מה עובר עליו, חוויות, תחביבים, קשיים. נקשיב אך לא ניכנס לתכנים נפשיים פנימיים. נגלה הקשבה פעילה בכל הנוגע ישירות ובקירוב ליעדי העבודה השיקומית.
חשוב להרבות במתן משוב אמיתי ובונה ולשמש בכך "מראה חברתית" ביחס לאופן הלבוש, החזות החיצונית, נימוסי- שולחן, תקשורת תקינה (הפניית הפנים אל בן- השיח, מידת הרמת הקול התואמת), עשיית העוויות, הניקיון האישי והביגוד, סיכון הזולת מתוך אי התחשבות (שימוש לא מתחשב במקל), הסתכנות מיותרת (חוסר זהירות מספקת בהליכה ברחוב, בחציית כבישים, בהפעלת ציוד- בית – אש, חשמל).
יתכן שקיימת אי מודעות מספקת להשלכות המגבלה, או ניסיון להתכחש או להתעלם מקיומה. יש שהסביבה החברתית והמשפחתית, נרתעות ממתן משוב מעין זה, או שאינן מודעות בעצמן לצורך לתת אותו.
02.02.95