התינוק שבפנים

הבטחון העצמי שלנו אינו תורשתי. דרך ארוכה עברנו כדי לצמצם את קשיינו לקבל את זולתנו. דרך ארוכה עוד נעבור במאמצינו להרגיש רצויים ומקובלים ואהובים, למרות כל מה שבנו, שאינו ראוי כל כך לגאווה. מוזר להיווכח, כמה קשה לנו לקבל בהבנה ובסבלנות את ההתנהגות הלא חברותית של ילדים. כיצד נוכל להיות מופתעים ונדהמים וכועסים לנוכח קנאה, התנהגות אגוצנטרית, גילויי אלימות, ביטויי שנאה, חמדנות ועוד דברים "נוראים" כאלו? משל היינו מלאכים שעם הזמן פשטו צורה, ויתרו על כנפיהם ונעמדו בתור בנימוס ובהתחשבות ובנועם.

לכל מקום אליו נלך, אישיותנו אתנו.  די במפגש קצר עם אדם כדי לקבל רושם ראשוני עליו ועל מיוחדותו. מקובל לחשוב, שככל שאני עסוק יותר בעצמי, כך אני פנוי פחות לקלוט את האחר וללמוד עליו. אין ספק, שזו טעות. נכון שהידע והחוכמה שצברנו, מסייעים להכרת בן שיחנו, אולם, הרשמים שהוא מותיר בנו הם כמו כתב-יד שמסגיר את אישיותו של האדם. הד קולו (קול דמותו) בי, תחושותי והרגשותי במפגש בינינו, הם הכלי העיקרי לזהותו ולאפיינו. אנחנו מבינים, שגילויים קיצוניים בהתנהגות, בעמדות ובדעות – יכולים להעיד על ספקות ולהיות תגובות היפוך. כך הבטחון המופרז, מעודנות יתר, חרדיות, תוקפנות… בין לקוחותיי זיהיתי בהכי פחות נסבלים, את הילד הקטן והדחוי, הרעב לאהבה וחום והמשוכנע, שגם אצלי אין לו סיכוי למוצאם. חשתי את החלקים האלו מסתתרים מאחורי הקולניות והאמירות התוקפניות. מולם עמד לא אחר מאשר ילד, שבא לו להשיב במכה על מכה ובפגיעה על פגיעה. "כך הוא מדבר אלי? אחרי כל מאמציי לעזור לו?" תכופות התנהל בי מאבק בנוגע לתגובה שאבחר בה. הרגשתי את אומללותו של הלקוח ומנסיוני ידעתי כמה הרבה בידי לעשות כדי לגעת בה ולהגיע אליו. נאבקתי עם צרכיי לקבל מה שחשבתי שמגיע לי – יחס למופת, לבין רצוני להבליג ו"להיות על הגובה" כאיש טיפול. מול התנהגותו הילדית עמדתי אני (שיש לי שני רעשנים גדולים מעץ במגירה לצדי) וידעתי, שיש לי הרבה כח, כי בחירה נבונה עשויה גם לשנות את הסיטואציה הלא נוחה מקצה לקצה ומה שחשוב יותר – תוכל לפתוח פתח אמיתי לתקשורת אותנטית ובונה בינינו.

לכאורה מדובר בבחירה בין פעולה ותגובה מקצועיות לבין התייחסות בלתי מקצועית. אבל רק לכאורה; כי לא מדובר בהתנהגות טכנית שהחלטתי עליה. את יחסי האמיתי למצב ולמי שנמצא איתי בו – אני משדר אם ארצה ואם לאו. למעשה, התגובות המקצועית והאנושית חד הן ולכן מדובר באיזושהי בשלות באישיות המטפל. הבגרות והבשלות אומרות, שלמדנו לחיות בשלום עם החלקים הילדיים שבנו ואיננו נמנעים מלספקם היכן שזה לא מפריע ואף – מוסיף נופך נעים לדמותנו.  מותר ואף כדאי לנו להנות מהתינוק שבנו וחלק מהנאה זו מותנה בכך, שהוא לא יקבע יותר מדי את התנהגותנו כשזה לא ראוי.

09.06.07