יום הזכרון לשואה ולגבורה כבר מאחורינו השנה, אבל המחשבות שקרבתו מעוררת עוד לא נפרדות. בינות למיליוניי בני גזע האדם, היונק הגבוה והנישא מכולם – נמצאו אלפים, שהם באמת נישאים מעם ונפלאים מבינתי!
כמה אנחנו חרדים לעורנו! אין פלא בכך, שהרי בתוך עורנו נמצאים לא אחרים מאשר – אנחנו! (והמדובר בעורנו גופו ובעוטף נפשנו).
החלצות לעזרת הזולת היא דבר נעלה ונפלא ולא מאד מאד נדיר. יש בנו חמלה לחי ויש אשר נחמול גם על הצומח. (ראו אירגון מחמלי; אגודות צער בעלי-חיים; הרשות לשמירת הטבע"'(.
הנה אנחנו כבר ביום הזכרון לחללי מלחמות ישראל בו נתיחד עם אחינו ואחיותינו, שמסרו נפשם למעננו. אנו אומרים כי במותם ציוו לנו את החיים ובקלישאה זו נמצאת האמת הפשוטה שלא ניתנת להשחק, שאלמלא יצאו להלחם באויב שקם ממש להשמידנו, פשוט לא היינו כולנו כאן ולא היתה קיימת המדינה היהודית (במקום אחר ארצה לעסוק בשאלת הצורך במדינה יהודית).
מדובר אכן בגיבורים, אלא שבמובן רציני הם עמדו איתנו על פי תהום ועם הגב את הקיר ואם חפציי חיים הם, היה עליהם אכן להשליך נפשם מנגד וכך עשו. מדובר בגבורה עילאית של צעירים נחושים ואמיצים ואת התופעה האדירה הזו אני מיטיב להבין ולהוקיר.
גם גבורתו של מציל המזנק לים בעקבות טובע ומסכן נפשו בים סוער כדי להצילו או של כבאי הפורץ לבית אחוז להבות ומעלה עשן – גם את אלו אני מבין. הם פורצים קדימה בעת סכנה לזולת בתקווה, שיצילו אותו והם מאמינים לרוב, שיצאו בשלום או בנזק מזערי לעצמם. כבאי ואף אזרח מן היישוב, שרץ לתוך בית אפוף עשן כי הוא שומע זעקות מתוכו או כי נאמר לו שיש בפנים ילד או תינוק, לא היה פורץ פנימה בריצה אילו חשב שהוא נכנס להשרף בלהבת האש. הוא היה נושא כפיו באין אונים ומצביע על חוסר הטעם להוסיף חלילה נפש לסכנה הברורה.
אהבת החיים ופחדי המוות עושים אותנו יצורים אנוכיים למדיי ובכל זאת, כשמדובר ביקרים לנו ובודאי – בעצמנו ובבשרנו, יש שנגלה גודל נפש ונשליך נפשנו מנגד למענם.
איך ניתן להבין משפחה בפולין הרמוסה תחת הרייך הגרמני בה נרדפו אחינו ואחרים פשוט כדי להכחידם. איך ניתן להבין שאמא ואבא הכניסו הביתה ילד יהודי או יהודי בוגר והחביאו אותו במשך חודשים ואף יותר? אותם אנשים ידעו היטב, שאם יתפסו לא רק שהם יוצאו מייד להורג, אלא כל בני המשפחה, בלי יוצא מהכלל – ירצחו מייד! אדם נותן את נפשו למען מישהו אחר, זר או מכר אבל לא שאר בשרו – והוא משליך גם מנגד את נפש ילדיו?! ברור שהאמין ודאי שיצליח להצפין את הנרדף ולא יתגלה אבל היטב ידע, שאם כן יתגלה לא רק את נפשו הוא מסכן אלא את כל בני משפחתו.
לא האדם בלבד היה כאן. תדיר דובר אכן במשפחה, לפחות בשני בני-זוג, שעמדו יחד בסיטואציה הבלתי אפשרית והבלתי מובנת הזו. גם אם היתה זו החלטה של אחד מהם, האחר שלא חשף את הסוד להציל נפשו, נתן יד לסכן את חייו הן למען בן/בת-זוגו והן למען הניצול.
פה ושם מדובר באנשים בעלי ערכים, שפעלו מתוך רגש אנושי ומחשבה ברורה, שהם לחיות עם מצפון מיסר על כך שעמדו מנגד – הם חיים כאלו לא צריכים. אבל היו גם פשוטי עם, שכנראה לא הרבו לחשוב ופשוט הושיטו ידם ומשו את הטובע ולא רצו אפילו לחשוב על עצמם.
אני את התופעה הזו לא מצליח להבין ואינני מוצא בקרבי הד לה ולכן אני חושב באמת, שאין זה נכון שמלאכים יש רק בשמיים.
נ"ב:
אנחנו שמלווה אותנו הצו: "מחה תמחה את זכר עמלק" מתוך נקם ושילם על מה שעשה לאבותינו, ידענו גם לזהות ולהוקיר את חסידי אומות העולם ולהעניק להם את הכינוי הנאצל הזה.
29.04.06