חברים שקראו את החומר הזה הפצירו בי להרחיבו. נגעתי בארועים שונים מעברי ורב הסתום על הגלוי. סברתי, שבאמצעות הדוגמאות הצלחתי להעביר את המסר בו רציתי ולא היה לי צורך להרחיב; אולם, כשבפונים אלי נמצאת שולה לוין שהיא אדם נפלא ומוערך מאד על-ידי – החלטתי לנסות להענות לפנייה ולהלן התוצאה:
השתתפתי אתמול בארוע שמח בו פגשתי מכר ילדות שעורר בי זכרונות קשים.
המכר הזה היה הבן הבכור במשפחה בת 10 נפשות שאמנה אותי (טייס במבצע סיני).
עמדתי כעת לספר את סיפור האישפוז של אמי עם שחפת אחר פציעתי, התפרקות משפחתנו והגעתי למשפחה אומנת בחופשות מה"מוסד" (כך כינינו את בית-חינוך-עיוורים בו התחנכתי).
נפצעתי מרימון שניסיתי לפרק בתוך מערה בעזרת מסמר ואבן. זה היה ערב פורים בשבת בצהריים. הייתי בן שש. החבר שמצא את הרימון יצא להתפנות וביקש שאחכה לו; כבר אז הייתי קצר רוח והחלטתי להתקדם במשימה עד שובו. זכור לי הרגע אחרי הפיצוץ (את קול הנפץ עצמו אינני זוכר!) ירדה עלי עלטה כבדה ועפר נשפך מסביב בתוך המערה ואז שקעתי בעלפון. התעוררתי על מיטה רטוב כולי מכמויות מים גדולות ששפכו עלי. בהמשך היגעתי לבית חולים הדסה בירושלים. התעוררתי אחרי ניתוחים בחדר בו שכבו עוד ילדים וברקע התנגן תקליט של יפה ירקוני שרה שירי ילדים.
בבית החולים שהיתי 2-3 חודשים.
יום פציעתי היה יום חורפי, ירד גשם. כל נעורי ובחרותי גדלתי בידיעה שאמי שנסעה איתנו לירושלים וישבה במשאית הפתוחה מאחור – לקתה בדלקת ריאות ואושפזה. במשך השנים למדתי לדעת ש"הליגה" לשם הגיעה מדי כמה חודשים לצילום ריאות היתה בעצם הליגה למלחמה בשחפת וכך הסקתי, שאמי חלתה בשחפת.
אני מתלוצץ לעתים באמרי, שאינני כותב את תולדות חיי כי אנשים יקרים לי ממהרים להזיל דמעות איך שאני מתחיל בתאורי ילדותי הלא מלבבים. אוי לו לצחוק זה, שהרי הדברים אמיתיים ולא נוחים לי.
במוסד גדלתי בקרב עשרות רבות של ילדים שנותקו כמוני מבתיהם בכל רחבי הארץ. היתה זו משפחה גדולה וסוערת. רוב חברי מלאים חוויות מרגשות וטובות מאותה תקופה בחיינו. נראה שהמסגרת הטוטלית נתנה מענים מגוונים וטובים למרבית צרכינו. ובכל-זאת, הגם שאני יכול לשחזר הרפתקאות וארועים רבים יפים ונעימים שחוויתי בילדותי שם, סך כל זכרונותי מסתכמים לכדי ילדות קשה, מרה וכואבת.
שני זכרונות קשים מראשית דרכי במוסד:
צעדתי בפרוזדור ארוך ורייק כשאני מגשש דרכי לאורך הקיר. אינני יודע היכן היו עשרות החניכים בשעת אחר צהריים זו. היינו אולי 80 ילדים ובני נעורים עם מדריך אחד אחר הצהריים ומטפלת אחת ועוד עובדת מטבח. הייתי עצוב ועזוב.
זכרון נוסף מוצא אותי בוכה בכי תמרורים בפרוזדור ובנות מהמוסד מרחמות עלי ומנסות להרגיע אותי. שמעתי ברדיו שיש שטפונות באזור תל-אביב וחרדתי לשלומה של אמי שמא תטבע! ידעתי שהיא באזור תל-אביב.
שלושה זכרונות טובים לדוגמה:
בתקופה מסויימת אימצה אותי מתנדבת, אשה מבוגרת, שהיתה מגיעה למוסד ולוקחת אותי ברכבה לטיול בעיר. זה כלל קניית גלידה בגביע וופל; עודני להוט אחרי גלידות בגביעים אכילים!
זכרון אחר מפגיש אותי עם תייר אנגלוסכסי שביקר במוסד. הוא רצה לתרום משהו לאחד הילדים. נודע לו שאני מנגן יפה במפוחית פה. הוא נסע העירה וחזר עם מפוחית עם כפתור אותה העניק לי במתנה. הייתי מאושר!
יום אחד הגיע למוסד ה ילד הפלא חוזליטו, בעל קול הזמיר. הוא הופיע לפנינו בהתנדבות וגם תרם למוסד פטפון ואת תקליטיו. לפני שהתקליטים נעלמו לביית מי מצוות העובדים – זכינו להאזין להם שוב ושוב. אני זוכר את ידו הקטנה והחמה של חוזליטו כשלחץנו ידים והייתי נרגש מאד מהרגע הגדול!
עיקר עיסוקי היום בילדותי ובנעורי נעשה לטובת בגרותי!
יש לי בסיס נפלא להשוואה, שמביאה אותי בקלות למסקנה, שזכיתי לחיים מאושרים וטובים. לצד חוויית ההווה הטובה הממלאת אותי, יש בידי גם את אמת המידה להשוות אליה את מציאות חיי כבוגר: מאז נטלתי את גורלי בידי וניהלתי את חיי, הוטב לי לבלי הכר ונפטרתי מהחלקים הקשים וממררי החיים ששלטו בחיי כקטין.
שוב ושוב חוויתי בילדותי את מצבי חוסר האונים שלי (ואין מדובר כלל בעיוורון ובנכותי הנוספת כקטוע-יד). עולם המבוגרים שלט בחיי ואכזריות הילדים רק נלוותה אליו. הייתי ילד אשכנזי במיעוט בין רוב מכריע של יוצאי המזרח ותכופות זה נזקף לגנותי. שיטות חינוך לא תמיד בחלו באלימות וגם היום אינני יכול לעשות שלום בנפשי עם מכות שחטפתי ממנהל המוסד חסר החינוך.
הייתי ילד שובב מאד ולא חלף יום בלי שמצאתי עצמי מסובך באיזה ארוע או בהתנהגות שגונתה וזכיתי בגינם לענישה חוזרת ונשנית.
תכופות אני מתלוצץ על כך שהרטבתי במיטתי עד הבר-מצווה אבל אינני מגזים הרבה בגיל הגמילה שלי. גם מצב זה לא תרם לעדינות ההתנהגות כלפי הן מצד הילדים והן מצד המטפלים בנו.
היה לי חלום חוזר, שגם היום יש שהוא מופיע, אלא שבבגרותי הוא מסתיים אחרת:
הייתי חולם, שאני צריך פיפי ואז אני הולך לשרותים ומטיל מימי והנה אז אני מתעורר ומגלה שאני עושה זאת במיטה. בד"כ כבר המשכתי במשימה, שהרי לקום – במיוחד בלילה חורפי ירושלמי – ולצאת מהחדר בו היינו 12 ילדים, אל הפרוזדור הקר וללכת עד לחדר השרותים, פשוט לא היה חשק!
כבר לא היה לי הרבה מה להפסיד, כוניתי "פישר" ו"תינוק" אז מה כבר משנה?!
יכולתי לפרט עוד ועוד את חוויות הילדות המרות והכואבות ועדיין לא היגעתי לחיים במשפחה האומנת,
לריחוק הנורא מאמי בעקר אבל גם מאחיותי ואחי ועוד ועוד.
בעקבות פציעתי התפרקה משפחתנו בת 6 הנפשות, אמי לאישפוז של שנתיים בבית-חולים לחולי ריאה ברמתיים, אחותי התינוקת למעון ויצ"ו בירושלים (מעון יום ולילה!) ואחותי ואחי הגיעו לבית הילד בפרדס-חנה. אבי נשאר לדאוג לעצמו במושב בו חיינו. יש לזכור שפחות מעשור קודם לכן איבד אשה ושלושה ילדים רכים ואת הוריו ועוד בני משפחה, שנספו.
מהמעט שזכור לי מאותה תקופה נראה כי נפגשנו שלושת הגדולים בחופשה או שתיים אצל דוד בנגב. במשך השנתיים ביקרתי אולי פעמיים את אחותי התינוקת, הגם ששנינו שהינו בירושלים. פעם בלווית עובדת-סוציאלית מקסימה שטיפלה במשפחתנו בעקבות המשבר (אולי עוד סיבה לכך שבחרתי במקצוע זה!) ופעם בלווית בן-דוד של אבי בשם נפתלי, שהגיע לביקור מקנדה. הוא לקח אותי לשוק מחנה-יהודה וקנה גויאבות ענקיות (פרי אותו פגשתי אז לראשונה ומאז נקשרה נפשי בנפשה – של הגויאבה!!!)
בשנתים בהן היתה אמי מאושפזת היה אסור לה להתקרב אל ילדיה ורק לאחר שהחלימה, חזרה הביתה וכן גם אחיותי. אני המשכתי במוסד ואחי המשיך בישיבות וזה כולל כמה שנים בבית היתומים שליד המוסד בו גדלתי. התראנו תכופות וזה היה נפלא
המשפחה האומנת:
שני הורים חרוצים להפליא עם 7 בנים ובת. כאמור, הבכור מפקד כנף בחייל-האויר; צמחו מתוכה גם רבנים וסופר סת"ם, אחד מנתורי קרטא עם 12 ילדים ועוד. בשעת המשבר נחלצו לשמש משפחה אומנת לבן השכנים שמשפחתו התפזרה. אם 10 נפשות יכולות להתגורר בשלושה חדרים אז גם לנפש ה-11 נמצא מקום; נכון – שינה במיטה משותפת אבל זה פחות קר בחורף!
את המושג סבתא פגשתי לראשונה אצלם כי אם האם חיה בכפר-אתא ובעצם באותה תקופה הפכה להיות כבת משפחתי.
בלילה היו מעירים אותי לשרותים כדי שלא ארטיב ופעם תפס אותי אחד הבנים הגדולים כשאני לא ממש ישן אבל נמנע מלקום לשרותים ומרטיב במיטה. זמן מה קרא לי בשמות גנאי והאשים אותי, בצדק, שלא ממש הרטבתי שלא בכוונה.
אני זוכר כיצד אבי המשפחה וכמה מהבנים היו יוצאים בעונה המתאימה עם חמור אל ההר שממול ואחר הצהריים היו חוזרים מצויידים בשקים מלאים רימונים ענקיים אותם מכרו אחר-כך בשוק מחנה-יהודה בירושלים. לא היתה ברירה, היה הכרח להגדיל הכנסות.
היתה זו חצר ביתם בה ערכתי סיורים (אקספלורציה) עצמאיים ולמדתי את טואי הקרקע, המכשולים מסביב, העצים וקצה השטח שנגמר במדרגה תלולה בהר. סיורים אלו הסתיימו לא אחת בנפילה, בשריטות וחבלות, אבל כך למדתי ניידות והתמצאות בכוחות עצמי.
אני זוכר בוקר שבת בו יצאנו אחד מהבנים ואני בדרכנו לבית-הכנסת. לפתע החל לדלוק אחרינו תייש של אחד השכנים.
אחזתי ביד חברי ורצנו עד לבית הרב. בבית היתה הרבנית עם כמה מילדיה הרכים. לקיר הבית היה צמוד עמוד מעץ ואני טיפסתי עליו כמעט עד לגג הבית. התייש הגיע אלי וקפץ מספר פעמים אבל לא יכול היה להגיע אלי. לבסוף יצאה הרבנית עם מטאטא בידה וגירשה את התייש ונכנסנו לבייתה להמתין. התייש חזר ונגח בדלת ורק אחרי זמן מה הגיע אחד מהשכנים ואחזו בקרניו עד שנתרחק. היגעתי לבית הכנסת כשמכנסי החאקי הקצרים שלי של השבת היו קרועים ומלוכלכים.
אני זוכר כיצד ישבתי בחיקה של אם המשפחה ואזני על בטנה ושמעתי את רעשי מעיה. הייתי רעב מאד למגע.
זכרון אחד קשה מאותה תקופה: היה לי שילשול וכנראה ברח לי במכנסים ונאלצתי להחליפם יותר מפעם באותו יום. האם האומנת כעסה עלי והשאירה אותי עירום בחצי גופי התחתון. אני זוכר שעמדה וגיהצה ואמרה שעוד מעט אמי תבוא ותראה איך אני בלי מכנסים ותחתונים. בכיתי מרה וככל הזכור לי היא מיצתה היטב את חרדתי פן אמי תבוא ותגלה כמה אני ילד רע!
אם בטיפול אנחנו מדברים על קבלת עצמנו ועשיית שולם עם עברנו ועם הדמויות המשמעותיות בחיינו, אזי לגבי קבלת הורי כמו שהם ועשיית שולם אמיתי איתם – ממש אין לי בעיה. לא כן הדבר לגבי ילדותי וחוויותיה העושקות!
אולם, כפי שציינתי, סבלי מכך ממש מזערי, ועיקר גדול ומשמעותי בזכרונות קשים אלו היא חווית אושרי שהלך וגדל עם השנים. זה החל בבניית הזוגיות, נמשך בהורות וכעת בסבאות ובמערכת קשרים אנושיים ממלאת ומתגמלת מאין כמוה, שמלווה את חיי הבוגרים.
כשאני עושה שימוש כה מועיל בחוויות ילדותי ונעורי הכואבות, אולי מוטב שלא אשכח אותן ולא אייפה אותן ולא אנסה לטשטש את זכרן ומשקעיהן. הן בהחלט תורמות לי הרבה הרבה טוב.
21.05.05