איזה כיף להתעורר מחלום מעיק ולגלות שהכל עורבא פרח. שוב, בחלומי, אני טרוד סביב מטלות כסטודנט באוניברסיטת בר-אילן. לא ברור לי איך אעמוד במחויבות זו או אחרת והמועקה כבדה.
שוב ושוב מסבירים, ש"הכל בראש" ואיך שאדם בוחר לראות דברים, כך הם נראים לו ונחווים על ידו. אין לי ספק, שזה נכון, אלא, שכאשר אדם טובל במים קשה לצפות ממנו שיחוש יבש.
עברו עשרות שנים מאז חוויתי מצוקות מהסוג שאני מזכיר כאן ובמבט לאחור, הכל נראה מתגמד ושולי בהקשרים רחבים של קורותיי. כך הגיעו לקבוע, ש"אין חכם כבעל נסיון", אך מה לעשות כדי שצבירת אותו נסיון תהיה פחות מכאיבה?
בנסותי לשחזר לעצמי מצבי מצוקה שונים שחוויתי, אני מוצא בהם לפחות מאפיין אחד דומה (אינני מבחין כאן בין מצוקה רגשית לכלכלית). תמיד גם "ידי היתה במעל". כך, כשעישנתי קופסת סיגריות תוצרת חוץ מדי יום, כך כשהתחלתי ללמוד פסיכולוגיה בעודי רק בן 19 , כשרכשתי ציוד חשמלי בתשלומים בעוד הכנסתי החודשית די מצומצמת.
ידועה האימרה, שאין סיכויים בלי סיכונים ואכן כך פרצתי דרכים וכנראה גם התקדמתי והתפתחתי אבל במחיר מצוקות כה מודגשות, עד שעודן פוקדות אותי בחלומותיי כמצוין לעיל.
כשרוצים סמלי סטטוס כמו עישון כמתבגר ועוד של סיגריות אמריקאיות, מכונית שאין עלותה אין בידנו, מצלמה או טלויזיה, שלא לדבר על דירת פאר או כל כיוצא באלו בעלויות שאין בכח הקניה שלנו לממן; כשקופצים מעל הפופיק עשויים בהחלט לשפר איכות חיים ולהרגיש במעמד גבוה יותר אבל במחיר מצוקות. טוב אם כן להרוויח ולהתקדם ולהתפתח, אלא שצריך גם לשלם. את חשבון הכדאיות יעשה כל אחד לעצמו. המחשבה, שמצוקה שלי היא לא סתם צרות, אלא, מחירים שאני משלם תמורת רווחים שונים – עשויה להקל לשאתה.
ברוח דומה רואה אדם דתי את מצוקותיו, כמשהו שבא לזככו וכך הוא משלם תמורת מה שירוויח.
במידה רבה, עוצמת סבלנו במצב מסוים קשורה לצפיותינו בהקשר לאותו מצב. בגילי (62), אם לא כואב לי משהו בגופי, כנראה שאני ישן עמוק. אני רואה כטבעי ביותר שלפחות משהו כואב לי, וזה מזכיר לי את אמירתה של אמי המנוחה כשחטפה מכה: "אני מרגישה שאני חיה!" (טוב שגם במצבים הפוכים ידעה להכריז באידיש: "א-מחייה", שמשמעו משהו כמו: "מחיה נפשות!"
אזכיר גם את אימרת חכמינו: "מרבה נכסים, מרבה דאגה" (אבות, ב, ז), למרות שאני מכיר רבים, שכמהים למצוקות מהסוג הזה. אולי הכמיהה הזו קצת תשתכך כשנזכרים בבעלי הון, שמסוגלים לאבד עצמם לדעת כאשר הבורסה צונחת ולא מפני שאין להם מה לאכול או ללבוש או היכן לגור.
השלמה עם מצב איננה עדות לכך שהוא חדל להציק. היא יכולה להעיד על כך שחדלנו לקוות לשנותו. כל עוד משהו מציק – רגשית, כלכלית, גופנית – מדובר במצוקה. אם התרגלתי למצב מכאיב כמו מסמר בנעל, זה לא אומר שחדלתי לסבול ממנו. לכן מבקש אדם כח לשאת מה שאין בידו לשנות. זה אומר, שהוא מבקש לעצמו את היכולת להמשיך להנות מטובם של חיים למרות מה שלא טוב לו בהם.
טבעי לנו לרצות חיים נטולי מצוקות, כמו שטבעי לרבים לרצות להיות צעיר, בריא ועשיר. אך, מנסיוני האישי, נפלא גם להיות לא צעיר, לא מאד בריא ולא עשיר. אני גם מייחל ליום בו אוכל לבשר כי טוב ואף נפלא להיות זקן, לא מאד חולה ולא ממש עני.
(חיבורים נוספים בהם עסקתי בהתמודדות בעת מצוקה:
"תפיסות שעשויות לסייע להתמודד עם תוצאות פיגועי טרור";
"איך עוזרים לחבר שבצרה?"
"תמיכה חברתית וחשיבה חיובית כמסייעות במשבר";
"חפשו תמיד את האפשרות השלישית")
15.04.09