להיות מדוכא

כמה נעים וטוב כשמשתפים אותי בשמחות. כשהמזל משחק למי שיקר לי והוא מגיע עם בשורות טובות, ישועות ונחמות. אך, כנראה מתוך צורך טבעי לשמור על שיווי-משקל בעולמנו, נוחתים על היקרים לי גם דברים לא נעימים ואף חמור מכך ואז אני שותף לעוגמת נפש ואף לדכאון ויאוש.

אני מנסה להעלות את המורל ומעודד ומדרבן לראות את נקודות האור, מתוך אמונה, שככל שאגביר את האור כן תמעט השפעתו של האופל. תכופות אני מגייס לעזרתי את האמירה הממחישה: "בכיתי שאין לי נעליים, עד שפגשתי מישהו שאין לו רגלים". לכאורה המחשה משמעותית לכך שראוי לשים דברים בפרופורציה וללמוד להוקיר את כל היש לנוכח ההעדר הנוסף האפשרי.

אבל אז חשבתי לי: "ומה קורה באמת עם אותו חסר נעליים? הן קיימות אפשרויות שונות:

1. חדל לבכות על כך שאין לו נעליים ולבו נמלא שמחה ואושר גדול על כי יש לו רגליים;
2. חדל לבכות כי אין לו נעליים ופרץ בבכי גדול על זה שאין לו רגליים;
3. המשיך לבכות על כך שאין לו נעליים וגם על האחר האומלל ממנו;
4. המשיך לבכות על כך שאין לו נעליים ובכיו גבר למחשבה, שמה יקרה איתו אם גם לו לא יהיו רגליים?"

נראה, אפוא, שעובדות ומציאות והסברים הגיוניים, עשויים לגרום למשהו, אבל לא קל לנבא מראש איזה שימוש יעשה בהם האדם המדוכא. מי שנמצא בדכאון בגלל משהו שנכשל בו או שאיבד או שקיווה לו והתאכזב וכל כיוצא באלו, רע לו ואין לו כוחות נפש וגוף ולמרות שנעים לשמוע מילים מעודדות, זה לא בהכרח עוזר.

כשאין מצב רוח וכשמדוכאים, התפקוד נפגע ובראש מתרוצצות מחשבות עגומות. אין חשק, אין טעם, לא בא, לא שווה. הירידה בתפקוד ניכרת בסביבה הגופנית, הפיזית והחברתית – פחות הקפדה על לבוש ומראה וטיפוח, הזנחת הבית והרכב וגם המשפחה והחברים. לאי המסוגלות והשלכותיה מצטרף מהר מאד רגש אשמה, כי לא עונים לצפיות הקרובים והאהובים ויש שאף מתרחקים ומנתקים מגע לתקופה ארוכה. מושקע מאמץ אדיר לשמר תפקוד לפחות כלפי חוץ, אך אם המצב נמשך, אנרגיות ההסתרה כלות והולכות ומגיעים להשלמה גם עם ההחשפות ב"מערומים" לסביבה הקרובה ואף לרחוקה יותר.

תכופות נשמעת (גם מפי!!!): "קח את עצמך בידיים! עשה כך וכך!" עצה נהדרת אך חסרת כל תועלת. מקבל העצה רק משתכנע יותר, שבעצם לא קולטים כמה רע לו וכמה קשה לו וכמה איננו מסוגל לשלוט במה שעובר עליו.

אנשי המקצוע למדו, שכאשר מאבחנים שיולדת נכנסת לדכאון אחר הלידה, עידודה להתגבר על קשייה לטפל בתינוק ואף יצירת רגשי אשמה בה – לא רק שלא עוזר, אלא אף מזיק. למדו, שככל שממהרים לשחרר את היולדת מנטל הטיפול בתינוק, ככל שהאחריות המוחלטת לטפל בו מוסרת מהר יותר, כך היא מצליחה מהר יותר להתאושש ולחזור לתפקודה הרגיל.

אבל איזו אחריות להוריד ממי שמרגיש מדוכא? לרוב זה מכלול של קשיים ובעיות ותפיסות וארועים – שמצטרפים יחדיו לתוצאה של הרגשת היאוש והדכאון. ברור שאם נצליח לשנות את מצבו של אדם שרע לו מקצה לקצה, רוב הסיכויים שגם הרגשתו תשתנה. אבל ברור לנו, שאת מצבו של אדם יכול וצריך לשנות בעיקר הוא עצמו. אלו הם חייו וכל אחד מסתובב זקוף קומה או שחוח עם החבילה היפה שנארזה למענו אישית!!!

במהלך חיי המקצועיים והלא מקצועיים, מצאתי עצמי תכופות מנסה לסייע למטופלים ולידידים במצבי דכאון ויאוש ברמות שונות. הבנתי ולמדתי, שכשם שמצבו הרגשי של אדם משפיע על תפיסותיו ומחשבותיו, כך, שינוי גישתו ודרך חשיבתו, עשוי להשפיע על הרגשתו. יש, שמילות עידוד ועזרה בהשמת דברים בפרופורציה, הרגיעו והקלו ועודדו. אך, יש שזה פשוט לא עזר.

הקושי הגדול ביותר לדעתי הוא הרגשת הלבד במצב הרגשי הזה. ככל שהדכאון נמשך והסביבה עדה לירידה בתפקוד של האדם, כן גוברת אשמתו, מתעורר חוסר סבלנות ואף כעס בסביבתו והתוצאה היא, שהאדם לבד עם הרגשתו הרעה. נסיונותיו להסביר לאחרים מדוע רע לו, נשמעים גם לו פחות ופחות משכנעים ומבהירים והתוצאה היא, שהוא מרגיש שאין טעם אפילו לנסות להסביר, שהרי הוא עצמו מתקשה להבין מדוע עוצמת מצוקתו ודכאונו כה גדולה. הרגשת היותו בלתי מובן, מעצימה את הרגשת הלבד שלו וזה רק מגביר את דכאונו.

אז יותר ויותר הבנתי, שאפשר לנסות לעודד ולדרבן בעדינות ולכוון להכנסת דברים לפרופורציה, אבל בעיקר חשוב לצמצם ככל האפשר את רגשי האשמה ולשדר אכפתיות ואהבה. אם הרגשת הלבד כל כך מאימת ומחלישה, אז הרגשת הביחד עשויה לחזק ולהרגיע. זה חשוב קודם כל מצד הקרובים והמשמעותיים בחייו של האדם והחשיבות פוחתת ככל שהקשר פחות מרכזי ומשמעותי.

כיוון שלרוב אין אפשרות לאפשר רגרסיה משמעותית בשרות האני – הורדת אחריות בתחומי חיים מרכזיים מהאדם (כלכלית, משפחתית, תעסוקתית…), יש מקום לעודד את האדם לאפשר לעצמו צמצום עולם העשייה וההתייחסות בלי רגשי אשמה, עד יעבור זעם. במקביל, עליו להרשות לעצמו ולפרגן לעצמו הנאות קטנות שהוא עדיין משתוקק להן למרות דכאונו, פשוט כדי לעשות לעצמו קצת טוב ככל שהוא בכל זאת מסוגל. במקביל, כדאי, שהקרובים אליו יהיו מודעים לעוצמת הקושי האמיתי שבו הוא נתון ויעשו מאמצים לגלות הבנה וסבלנות תוך שמשדרים לו אמון ביכולתו לצאת מדכאונו ולחזור לתפקודו הרגיל. חשוב מאד, שלא ירגיש יותר מדי לבד עם גורלו וכי הוא אהוב בלא תנאי. קשה לדרוש זאת מהורה, קשה עוד יותר לדרוש זאת מבן או בת הזוג או מחברים, אבל, מותר לדרוש זאת ובתמורה יוכלו הם לקבל זאת או משהו דומה כאשר הכף שלהם תיטה כלפי מטה.

 

21.09.08