להקשיב

כמה שונה שומע ממאזין וממקשיב.

עברתי מצבי חיים בהם חוויתי בצורה מוחשית ביותר את ההבדל בין האזנה להקשבה. אני זוכר, שבשובי מהשבעה על אמי, ישבתי בשיחות טיפוליות בהן השתדלתי להקשיב למטופלי. שמעתי כל מילה שאמרו והרגשתי קושי לחבר את המילים ולקלוט על מה מדובר, שלא לדבר על – לזכור. היתה מין אטימות בתוכי והדברים סוננו כך ששמעתי ולא הבנתי כמעט כלום. שמעתי את המילים והיה לי קשה לבנות מהן תוכן משמעותי.

מוכרים לי מצבים שכיחים הרבה הרבה יותר כאשר אני מקשיב למישהו ו"מנדב" ברוחב לבי מילים וניסוחים לסייעו להתבטא. ודאי יש לו הרגשה שאני קשוב לו ואף מנסה לעזור לו. עם זאת, לא תמיד זקוקים בכלל לסיוע הנדיב הזה ויש שהוא גם מפריע הן לארגן את המחשבות של הדובר והן להציג את דעותיו בהדגשים שהוא מעדיף אותם.

כשמדברים בשבח ההקשבה, מדגישים, שמה שיש לי לומר אני כבר יודע. ללמוד משהו חדש אוכל אולי ממה שיש לאחר לומר לי. זה באמת הגיוני ומשכנע. עם זאת, לא מעט אנו לומדים מהצגת דברים באזני אחרים. האחר משמש לנו מראה ובקרת מציאות – בכלל וחברתית בפרט – שגם בה יש כדי ללמדנו. כשאני מנסח רעיונותיי באזניך, אני ער יותר לכל מילה והיבט וערנות זו עשויה לגלות לי פנים חדשות ברעיונות שאני מציג.

אחד הדברים המקשים ביותר עלינו להקשיב, לדעתי, היא להיטותנו להשמיע. הצורך להרשים או לא להתגלות ב"מערומינו", מעודדנו לדחוף את חוכמתנו משל כאילו עמדנו מאחורי דוכן מרכולתנו בשוק והכרזנו עליה בתופים ובחצוצרות. כמה חשוב לנו לפעמים (ולי – כמעט תמיד!) לצאת ממפגש עם אחר לאחר שהצפתי אותו בחוכמתי ובעמדותיי ה"מבריקות" והלא ניתנות לערעור! משל כאילו לא מרפה מתודעתנו לרגע מאמר הכתוב: "גם כסיל כי יחריש, חכם יחשב". חלילה לנו אפוא להחריש, נחשב לחכמים רק כי החרשנו ומדוע לא פצינו פה, כי: "גם כסיל כי יחריש…" לחלק מאיתנו ואני כולל עצמי בו, יש נסיון, שאכן יש משהו מרשים ומעורר כבוד במי שיודע להקשיב, אינו מתפרץ לדברי זולתו, מאפשר לאחרים להביע דעתם בחופשיות ואם אין לו משהו חשוב לומר, פשוט אינו אומר. ודאי שנרצה להנות גם אנו מהערכה כזו מזולתנו, אבל, לשלם במחיר של הקשבה רבה יותר? מה קרה? אין לנו כבר מה להגיד? אין לנו דעה להרעים!?

אולי חלק מהקושי להקשיב לאחר מתפתח בנו על רקע מה שמכונה: "ביקורת בונה". אני מניח, שכבר נגעתי בנושא זה באחד מחיבוריי. אני מכיר שתי אחיות, שבקלות אני מדבר בשבחן גם באזניהן. תדיר הן מגיבות בהזדמנויות אלו בניסוח: "די! תמשיך!" גם אם דברי שבח מביכים אותנו, תמיד נעים להקשיב להם. מה שלדעתי הרבה יותר קשה להקשיב לו זו אותה: ביקורת בונה. אכן היא בונה, בי היא בונה בעיקר התנגדות והסתייגות. נעים לשמוע מילה טובה על מה שמגיע לי ולא נח לקבל על הראש גם אם מגיע לי. אז תגידו שביקורת בונה איננה בדיוק "לתת על הראש". יתכן, אבל לא לגביי. אולי הערה בונה, הצעה בונה; אבל ביקורת? עכשיו יתנפלו עלי שאני רגיש, אשאל: זו ביקורתכם הבונה?

אז אולי הצקה תדירה המתחפשת ל"ביקורת בונה", מצמיחה נוגדנים המפתחים קושי בהקשבה? טיפוס רגיש כמוני, ער וקשוב לנסיונות לגנותני ולדחותני וזו הקשבה מעולה. זה מותיר קשב לפרטים אחרים, אבל לא יותר מדי.

בעצם אני טוען כאן, שיתכן קשר חזק בין בטחון עצמי לבין יכולת ההקשבה. ככל שאני פחות חרד לדימויי ולשייכותי, כן מתפנים בי כוחות נפש ורגש להאזין  ולהקשיב לאחרים. אהבת הזולת והערכתו עשויים להפיל חומות הגנה ולפנות את המשושים לקלוט יותר ויותר ממנו – מאותו זולת.  התוצאה היא הקשבה טובה יותר.

 

27.02.09