מגע

במובן הפרקטי ביותר בשבילי מגע זה: לראות. עיקר המידע שלי על סביבתי הקרובה נוצר מנגיעה בחפצים שסביבי. יש לי חברה, שמדגישה שאני מחבק כדי לראות את חברותיי, היא ודאי צודקת בחלק מטענתה כי די מהר אני מבחין, שכדאי לה לאכול פחות! אבל ברור שיש בחיבוק (במגע) הזה גם משום הבעת חום ואינטימיות.

בבחרותי השתתפתי בכנס פסיכולוגים בבית-אורן; סופחתי לסדנה בהנחיית פסיכולוגית. יצאנו לחיק הטבע לעבוד בחוץ. מייד בהפגשנו ניגשה אלי הפסיכולוגית המנחה ואמרה לי: "כיוון שאתה לא רואה אותי, אז תמשש אותי  כדי שתהיה לך תמונה איך אני נראית." העברתי ידי על שערה ופניה והבעתי דעתי שהיא נראית טוב (מה זה הייתי נבוך!) ואז אמרה: "תמשש! תמשש! אל תתבייש! את כל הגוף, זו זכותך לגעת באנשים כדי לראות אותם." (חשבתי לעצמי: למה רק זקנה מציעה לי זאת? למה לא הצעירות?) (הייתי אולי בגיל 25 והיא – בערך בגילי היום, סביב ה-60)

אפיזודה אחרת אירעה לי הרבה שנים מאוחר יותר. חברה צעירה האהובה עלי כבת, נעמדה מאחורי כשאני ישוב ועיסתה את כתפיי, לפתע קראה: "למה אתה מסמיק?!" אמרתי לה, שבשבילי בכל מגע יש גם יסוד מיני. היא נרתעה (בבהלה!) היה ברור, שלא נגעה בי בשום כוונה מינית אלא נגיעה חברית ידידותית ומאד נבוכה מהאפשרות, שאייחס משמעות מינית ליחסה הקרוב אלי.

כבר בינקותי הופרדתי מאמי ואושפזתי בבית-חולים בוינה עם דלקת ריאות. נראה שחליתי כשהורי הבריחו את הגבול בלילה קר מרומניה לאוסטריה. סיפרו לי, שהיו יריות וכמעט נתפסנו אבל הגענו בשלום לאוסטריה אלא שאני חליתי. אמי סיפרה, שהיתה באה לבית-החולים להיניק אותי. (סופר לי שבית-החולים קיבל משלוח אנטיביוטיקה מארצות-הברית עבורי ועבור עוד מאושפז וכך החלמתי.)

תאוריות פסיכולוגיות שונות מתארות תוצאותיו של חסך במגע בינקות. לא אוכל לקבוע מה מחסכיי ילדותי גרם לקשיי בנושא הנדון אבל ברור, שהעסק מסובך ביותר.

במקום אחר דנתי בנושא קשר העיין ולכן כאן אציין רק, שחלק משמעותי ומכריע בקשריי עם זולתי כולל מגע כמבטא אינטימיות. לכן, במובן ברור – קושי באינטימיות מתבטא במבוכה סביב משמעות המיוחסת למגע (המיוחסת על-ידי או ע"י זולתי).

אנו כמהים לקרבת אחרים, למגע אנושי חם איתם; אנו גם משתוקקים למגע ארוטי. מדברים על כמיהה לאם קמאית, לקירבה אינטימית עם אוביקט ספק (מספק) שקודמת לקירבה הארוטית. בדרך מהאהבה הקמאית לאדיפלית ולבוגרת מוכרת האהבה האפלטונית, ש"אינה תלויה בדבר". ואני הסמקתי ונבוכתי כשלא היתה לי שום כוונה מודעת ארוטית כלפי חברתי האהובה עלי כבת.

ושוב אחזור לבחרותי, לשנות ה-70 של המאה שעברה, (שהיו שנות ה-20 שלי):

השתתפתי בקבוצת מגע מעורבת. הפסיכולוג האשף, שהנחה את הקבוצה נזף קשות במי שגילה סימני עוררות מינית בהתקרבו לבן/בת המין האחר/ת: "תפסיק לברוח מאינטימיות! עזוב עכשיו סקס! תלמד להעניק חום ואהבה!"

זה היה קשה.

ידוע, כי כאשר יש בעיות במיניות בין בני-זוג, אחת הטכניקות המועילות היא הנחייה, שיקדישו זמן לעיסוי בעירום, זה של זה – מבלי לגרות מינית ולחתור לקיום יחסי מין במהלך המפגש. לצמצם חרדות סביב המיניות ולחזק את האינטימיות ביניהם. אין ספק, שהנחייה זו ממש חיונית כי רובנו מיחסים משמעות מינית למגע עם בני/בנות זוגנו ובודאי – בעירום.

במהלך חיינו אנחנו עוברים התנסויות שונות, שבהן מומחש לנו שוב ושוב כמה הנושא סבוך. הורה טוב מרבה במגע עם ילדיו במהלך גידולם. לא אכנס כאן לסוגיית העירום החופשי בבית והשלכותיה על התפתחות הילדים. אציין רק, שכל הורה מכיר את המעבר של ילדיו מילדות להתבגרות והקשר בין מעבר זה לבין המגע והקשר האינטימי המתפתח במשפחה.

יש כנראה ברי מזל, ששאלות אלו והנושא בכלל אינם מטרידים אותם; אני לא נמנה עמהם.

נראה, שחסכים שצברתי (מעט מהם הזכרתי כאן) ליוו אותי עם קשיים בשילוב מגע באינטימיות במהלך שנותיי. רק בהתקדמי בגיל גברה יכולתי להתייחס אינטימית ולהביע אהבה במגע, כאשר החלק הארוטי מצטמצם לכדי מודעות, תכופות ללא גירוי ועוררות. האם זו הזיקנה הממשמשת ובאה או הבשלה והתנרמלות?

 

18.10.05