מועדון חברתי ככלי טיפולי
אילו הכנתי עבודת דוקטורט הנושא שהייתי בוחר בלא ספק הוא: השפעת ההצטרפות למועדון חברתי של עיוורים על הסתגלות המצטרף המתעוור – למיגבלתו. (טוב, אל תתפסו אותי בניסוח המדעי/מחקרי של המחקר).
תחילה ברצוני לקבוע ברורות, שנוכחתי שוב ושוב כיצד אנשים רואים בתהליך איבוד הראייה, שהגיעו למועדון החברתי שלנו בהרצליה – עברו תהליך שיקומי הסתגלותי, שלדעתי לא מושג בהרבה שעות טיפוליות. אין לי ספק, שתהליך דומה עוברים ילדים במסגרות העשרה כגון חוגים, שעושים נפלאות לדימויים-העצמי ולהסתגלותם החברתית.
אני חבר במועדון החברתי של העיוורים בעירנו למעלה מ-25 שנים. חלק מתקופה זו ריכזתי אותו ודאגתי למיגוון החוגים ולפעילות התרבותית בו. אתן תחילה תאור קצר של המסגרת:
המועדון פועל בבית-העיוור, הכולל גם מרכז-שיקום כללי. האגודה למען העיוור בעלת המסגרת מפעילה גם מועדון תעסוקה לעיוורים. המועדון פתוח 2-3 פעמים בשבוע בשעות אחר הצהריים והערב. קיימת הסעה מאורגנת האוספת את החברים ממש מבתיהם אל המועדון וחזרה הביתה אחר הפעילות. במועדון חוגים כגון: תפירה, קרמיקה, אנגלית מדוברת, מחשבים, מלאכת-יד, מקהלה ועוד. כן מתקיימת פעילות גופנית באולם התעמלות שבנתה האגודה במיוחד לעיוורים והממוקם בקרבת מקום.
טווח גילאי החברים נע בין 20 ל-80 (פלוס!)
חלק מהחברים הם עיוורים מוחלטים וחלק עם שרידי-ראייה ברמות שונות; חלק עיוורים מלידה וחלק התעוורו כתוצאה מתאונה ואחרים ממחלות ניווניות ואחרות.
גם הרמה האינטלקטואלית וההשכלה – במיגוון רחב.
מצטרפים חדשים:
זה כ-15 שנים מרכזת את המועדון אחת מחברותיו, בהתנדבות. לא אחת פנו אליה בבקשה לאפשר ביקור במועדון למי שנמצא/ת בתהליך איבוד הראייה. לפעמים מדובר במתעוור/ת בשלבים מתקדמים ביותר של התהליך, רק לאחר שהחלה איזושהי קבלה של עובדת ההפכם לעיוורים. לפעמים אין עדיין קבלה והאדם עודו בדכאון על האובדן שחווה ושהוא חווה ובלחץ קרוביו ומכריו הוא נענה ונאות לבקר במועדון.
(אינני מתעכב על שלבי החולי וההסתגלות לנכות, הם מוכרים בספרות).
לא קשה לתאר לעצמנו את רמת החרדה של אדם רואה שאיבד ראייתו או נמצא בתהליך של איבוד הראייה עם פרוגנוזה להתעוור – בהגיעו למסגרת מוכרזת של עיוורים. מה שהוא פוגש בכניסתו זה בד"כ רצון של החברים להכיר את החבר החדש. כולם מבינים, שהוא במשבר וחלק נכבד מהם מיטיבים לזכור מה עבר עליהם כשהיו באותו מקום. הרצון עז לעודד ולשייך ולהכיר. המצטרף החדש פוגש גם חבורה רועשת למדיי, שאת תשומת לב הזולת למדה להסב בקריאה בקול ולא בקשר עיין. הוא גם פוגש אנשים עצובים ושקטים אבל בעיקר הוא מוקף המולת עיוורים חיים ושמחים ומתקשרים ומבלים. זו המסגרת הנפרדת המיוחדת לנו בה אנו מרגישים שווים (Equal) ושווים (Worth).
(לא אכנס לבחון כאן את נושא שילוב העיוורים במסגרות חברתיות רגילות של רואים לעומת בניית מסגרות מיוחדות לנו; הנושא חשוב ורציני אבל לא אתעכב עליו כאן).
נחזור למצטרף החדש.הדבר הדומיננטי באוירת המקום היא חדוות החיים; אנשים שמחים להיות יחד, לבלות יחד, להיות עסוקים בעשייה משותפת ולהרגיש שייכים. משהו מזה נוגע במצטרף החדש והוא חווה סוג אחר של לחיות עם המיגבלה, אחר מזה שהוא חווה במהלך מכת הגורל מאז שפקדה אותו. הרתיעה מההשתייכות למסגרת הסטיגמתית דוחפת אותו פשוט לברוח ובודאי שלא לשוב ולבקר במקום, אולם, הרצון להבין ולנסות לקלוט את רוח המקום ולהדבק ממנה – מעודדים את חזרתו ומביאים בסופו של דבר להצטרפות הרוב המכריע של המועמדים והם הופכים חברים קבועים במועדון.
אנשים מתחברים למי שחוו מכת גורל דומה לשלהם ונוצרים קשרים אישיים בהם החדש זוכה לאוזן קשבת בתארו את המשבר והשלכותיו והוא זוכה להבנה של מי שמכיר היטב את הדברים מבשרו הוא. (במקום אחר עסקתי בשאלה, האם מטפל חייב לעבור התנסות אישית זהה למטופל כדי להיטיב לטפל בו; טענתי שלא, אבל התנסות אישית עשוייה להיות משתנה עבור המטופל מבחינת הרגשתו שהוא מובן יותר מדוייק).
החלק הלא פורמאלי במסגרת הלא פורמאלית:
חלק חשוב ומיוחד במועדון מבחינת הרגשת השייכות והבילוי ולכן גם מבחינת תרומתו הטיפולית/שיקומית, הוא ההסעה. באוטובוס נעשה ה"חימום" ומתפתחים התהליכים הבין-אישיים, כאשר בכל נקודה נאסף עוד חבר והנוסעים שעלו לפניו מזמינים אותו לשבת לצדם או מודיעים לו שסמוך אליהם מלפנים או מאחור – יש מקום פנוי המחכה לו. כאן מתעניינים בשלומו היום, כאן שואלים אם שמע את החדשות וכל כיוצא באלו כמצוות אנשים מלומדה. חלק מהגיבוש נעשה בהסעה.
מצטרף "חדש":
חבר במועדון השתכנע לבוא להתעמלות, שם גם משחקים כדור-שער לעיוורים וגם מתעמלים על מכשירים. עם הצטרפותו לחוג הזה דינו כדין מצטרף חדש במובנים משמעותיים. אנסה להמחיש זאת:
חבר מעל גיל 40, עיוור מלידה, מיגבלתו אינו חדשה לו והוא לא מהמסתגלים במיוחד בתפקוד היומיומי, איש סגור ונסוג, דיבורו עילג וקצת קשה להבינו. ניתן היה לחוש כמה הוא חסר בטחון-עצמי והרקע עמוק וכאוב. העיוורון מבחינתו הוא עוד נתון חולשה שלא בטובתו וכמעט לא הורגשה נוכחותו בין החברים. בשקט עלה להסעה ובקושי תיקשר עם החברים סביבו. היו מי שהקניטו אותו, שהרי אין לנו חברת בני-אנוש, שלא נמצא בה רוע לב או צורך להתרומם מעט ע"י דריכה על אחר!
בהצטרפו לפעילות הספורטיבית היתה הרגשה ש"שחקן הרכש" פשוט שווה את הכסף!!! החברים החלו מבקשים את ציוותו בקבוצתם בתקווה להעלות את סיכוייהם לנצח. לא היה דרוש זמן רב כדי שהאיש ישדר שמחה והתלהבות ויתמיד בפעילות. אבל קרה הרבה יותר מכך:
חל מהפך באישיותו! בעלייתו לאוטובוס עבר במעבר אל המקום שהוצע לו כשהוא טופח על שכם היושבים ומביע שמחה לפוגשם. האיש נפתח! קולו שבקושי נשמע במשך שנים הפך במהרה למוכר ונשמע יותר. גם במסגרת חייו בכלל ניכר שינוי דרמטי שכלל יצירת קשרים אינטימיים ומשמעותיים מבעבר.
כמי שעוסק בטיפול למעלה משלושים שנה, אני יודע להעריך את כוחה של המסגרת החברתית הזו ככלי טיפולי ושיקומי ואני מקווה, שהצלחתי להעביר לכם את דעתי הנחרצת הזו.
להשלמת הנושא הנה שיר שכתבתי כשהאגודה למען העיוור הכינה סרט לצרכי התרמה, בו תוארה פעילותה הכוללת את המועדון החברתי. התבקשתי לכתוב משהו לטובת הפרוייקט והנה השיר:
המועדון החברתי
אכן, מראה עינים טוב לרואים מכל
לכן, בחרנו להראות אותנו מבלים;
כיצד, על אף המגבלות, מי שרוצה – יכול
להעשיר את היומיום
לחיות חיים מלאים!
אם למביט נראה הכל אפל כאן, מרחוק
ומה הטעם אם כתוב: "עיוור חשוב כמת!"?
הנה ראו, הנדכאים, עד מה מרבים לצחוק!
חשבון-נפש נא עשו ברגע של אמת:
כי אנו עסוקים במחצית אשר ישנה בכוס
ומה שאין – הרי שלמים רק מלאכי שמים!
כי כל אשר מהזולת נרבה יותר לכנוס
כך כוחנו רב ועוד תחזקנה הידים!
במתת שמים ויד רעים מושטת,
הופכים מצלצלים – לחוויות
וכאן, ברגע זה, חדוות חיים ניבטת
וזועקת למרחוק: הו! כמה טוב לחיות!!!
מיכאל פז
10 בנובמבר 1986 – נכתב לקראת צילום סרט במועדון החברתי לעיוורים בהרצליה.
04.09.06