מחוץ לתחום

לפעמים חבל לי שאני מאזין כל כך הרבה לרדיו. הבוקר שמעתי ראיון בו סיפרו על התנגדות תושבים בעירי לבניית "בית גלגלים" לילדים נכים בקרבת מגוריהם. השכנים בעתיד, שעמם נמנית רופאה, סבורים, שילדים נכים לא צריכים להסתובב באוכלוסיה ה"רגילה". לדעתם, זה לא נעים לראות מול העיניים ילדים מעוותים וכדאי לשכנם במבנה באזור תעשיה, רחוק מבתי מגורים.

אילו שמעתי את הראיון בגרמנית, הייתי סבור שנקלעתי לשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה, שם במדינת הרייך השלישי.  אני ממש בעד חופש דעות, אבל אני ממש נגד זדון. מעניין איזה חברת ביטוח הסכימה לבטח את הרופאה הנכבדה נגד הולדת נכד מפגר בשכלו או עיוור או שניהם ביחד? הרי איש לא יעז לאחל לה טרגדיה כזו אבל דברים קורים וגם בבית הכי משכיל.

אמנם התרגזתי כהוגן אבל גם שמחתי. ומדוע?

כשאני עומד עם מקל לבן בו נעזרים עיוורים ומבקש לחצות את הרחוב הראשי בעיר מגוריי בכיכר שביטלה רמזור בצומת, עוברים את הכביש לצדי לפחות 5 איש בממוצע בטרם אחד ניגש להציע לי עזרה בחצייה.  והנה, חבורת אנשים, שלא רק שאיננה מתעלמת מנכים קשים, היא אפילו צופה למרחקים – אל תוך העתיד – וכבר כעת מיטיבים לראות את הילדים הנכים היושבים בכסאות גלגלים, שבאחד הימים יאכלסו את הבית שעוד לא הוקם. איזו ערנות! כמה תשומת לב לאחר השונה!!!

"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצריים",  אמפטיה עם אבותינו ממחישה לנו את עוצמת החוויה שעברו. תחשוב השכנה שדוחה את הנכה, איך היתה מרגישה אילו בנה היה נכה ושכניה היו מבקשים ש"תעלימו" מנגד עיניהם כדי שלא תזדעזע נפשם העדינה? ואני מתאפק שלא לרצות לסלק את הרופאה הזו מקרבת חיי, שהרי נכותה מאד קשה ומודגשת והאם זו סיבה שמצדיקה את הרחקתה אל מחוץ למחנה? אני מניח, שאת המצורעים בעולם העתיק הוציאו אל מחוץ למחנה לא כדי לגנותם או מתוך חמלה על רואיהם, אלא כדי למנוע הדבקת ההמון במחלתם הקשה. אבל כאן בעולם המודרני מדובר באשה משכילה החרדה לבריאותם הנפשית ולשלוותם של ה"יפים".

והנה עוד נקודת זכות לגברת הזו ולחבריה: הם קמו, כמו דיירי הבניין שהתנגדו שבקרבתם תופעל דירת מעבר לנפגעות תקיפה מינית – והכריזו בגלוי את עמדתם. כמה בקרבנו עוטפים בתירוצים ובתואנות שונות את גישתם ומעמידים פני צדיקים? הנה קמו דיירי הבית שהתנגדו לשכנותן של נשים בהליך שיקום אחר שנפגעו מינית וכך גם חבורת המתנגדים לבניית "בית-גלגלים" בקרבת ביתם; אלו ואלו הציגו את גדמיהם בפרהסיא ולא ניסו להעמיד פני נורמאלים. חלילה לי מלבקש לנדותם.

נער הייתי וכמעט זקנתי  וכבר ראיתי איך נאבקו להקים את בית איזי שפירא למען מפגרים בשכלם בתוך עירי. שכנים התנגדו לשכן בקרבתם אוכלוסיה "חריגה" זו. זמן לא רב אחרי שנפתח המקום, רבים מהמתנדבים שפעלו בו היו מקרב השכנים.

אני מניח, שבעיות בריאות לא פוקדות פחות ילדים על כסאות גלגלים מכל אדם אחר. תמתין אפוא הרופאה המלומדת להקמת המסגרת ואיכלוסה והיא תוכל ודאי להתנדב לסייע להם, מה שישכיח אפילו ממני את חוצפתה וגישתה הגזענית המזעזעת.

 

27.06.08