יום אפרורי מתנהל לו ואנחנו נשרכים אחריו. הראש כבד ממחשבות. זה עוד לא עשינו, זה הבטחנו וטרם קיימנו, יש מה שצריך להספיק והנה נזכרנו בעוד משהו חשוב ואיך נצא מכל אי הנעימויות והלחצים?
אסור לנו להקל ראש בנטל שאנחנו נושאים על כתפינו, על גבנו, על מצפוננו. לפעמים נדמה שהכל יכריע אותנו ולא נעמוד בכל אלה.
בצוק העתים מצאנו לנו מוצא ראוי: נצא לטיול! נארגן מסיבה! אולי נקנה משהו חדש? (כמה שאני חסר מעוף?)
השגרה הזו מעיקה ואנחנו מחפשים ריגושים.
בכתבי "יחי הדברים הקטנים" הדגשתי איך כל דבר גדול ככל שיהיה מורכב בעצם מהרבה דברים קטנטנים. הרעיון פשוט ונח לקבלו אבל הבעיה היא, לראות בשגרת חיינו עצמה – דבר גדול.
השבוע הגעתי לקבוצת נשים שחוו מצוקה קשה ושוחחתי איתן על הורות. רוב המפגש עסק בקשיים של הורים ועד כמה המקצוע החשוב הזה תובעני וסוחט. חשוב היה לי לסיים את המפגש בהדגשת הזכות המיוחדת להורות שנפלה בחלקן. גם רציתי להחזיר את הדברים לפרופורציה אבל גם לציין ולהדגיש, שלפעמים את הדברים הנפלאים ביותר שקורים בחיינו או שיש לנו – פשוט כמעט שאיננו רואים.
כשכתבתי "החלק הריק בכוס התרעלה", הדגשתי את החלופות שנמצאות לנו כדי לפצותנו על האין. כאן אינני מדבר על חסר או אובדן. כאן ברצוני להדגיש עד כמה יש ומיוחד בחיינו ומה גדולה הסכנה שנחמיץ כל זאת.
אתמול שמעתי את ליאת רגב ברדיו מדברת ממש כאילו קראה את מחשבותיי. היא תיארה כיצד כשהיא פותחת ברז היא חושבת על כך, שאיננו רחוקים מאפשרות שבמצב זה לא יזרמו מים מתוכו. אני מרבה לחשוב על כך, שטוב להתרגל כבר כעת לצמצם את עוצמת זרימת המים ולהזדרז לסגור את הברז ככל הניתן כי כמעט שאין ספק, שנאלץ כולנו לעשות זאת בקרוב. תדיר עולה בי המחשבה אודות המיוחד בכך שלכולנו ברזים שופעי מים חיים בבתינו. ד"ר יצחק נוי מדגיש שוב ושוב כמה זה מיוחד ולא מובן מאליו.
אז אם מחפשים ריגושים וטעם וגיוון בחיים, די לנשום עמוק (מי שמסוגל, שריאותיו מאפשרות זאת), להקשיב לשירת הציפורים ורחש הרוח או הגלים, לשים לב לריח הדשא המכוסח ופריחת ההדרים, לחבק את מי שכל כך אוהבים, ללטף את הכלבלב או החתלתול, לנגוס בפרי העונה (רצוי שזו תהיה גויאבה!), להביט בראי ולגלות כמה הכל נפלא ומרגש. כל כך הרבה טוב ומרתק ושובה לב קיים בנו וסביבנו ונדרשת רק יכולתנו להבחין בכל זה ולהנות ממנו.
13.06.09