מחשבות על ניידות של עיוורים

נזכרתי באי הנעימות שנגרמה לך כשדירבנת אותי לצאת קצת לטייל בחוץ וכשהשבתי לך, שאין אצלי לצאת לבדי ככה סתם לטייל בגלל המאמץ שבניידות וכל קשיי הרחוב.

עלה בדעתי, שכאשר בהרצאות רבות מספור שנשאתי ערכתי השוואה בין הליכה עם מקל להליכה עם כלב; בין היתר תיארתי את ההכרח לרדת עם הכלב לפחות פעמיים שלוש ביום ולצאת לצרכיו.

ציינתי זאת כטירחה כמובן ליד היבטים מיוחדים נהדרים שמרוויח ההולך עם כלב. בכל אופן, לא ציינתי את היציאות האלו כדבר נעים ונח.

למעשה, נראה לי כעת, שהיציאה עם הכלב יש בה גם יתרונות רבים הן כי היא מוציאה את בעליו

מהבית גם בימים שברגיל אינו יוצא.

חוץ מזה הצורך להפעיל את הכלב ולמנוע השמנתו וירידה בתיפקודו, מביאים לכך שכמעט מדי יום עורכים איתו צעידה בקצב שבוחר בעליו וזו הזדמנות לערוך סיבוב של מאות מטרים ואף למי שרוצה – של קילומטר ויותר .

במשך השנים מצאתי עצמי לא פעם שוקל לקיחת כלב נחייה למרות שאני יודע, שאגי לא נח לה עם כלבים במיוחד לא במגע איתם.

בין הקשיים ישנה העובדה, שבשבילי צריך להכשיר כלב במיוחד כי לא נח לי כלל להחזיק בריתמה ע"י יד תותבת ולכן בניגוד למקובל, הכלב שלי צריך ללמוד ללכת מימין לי כשאני אוחז בריתמה ביד ימין.

מבחינה פסיכולוגית קשה לי מאד לקבל את המצב, שבו אני תלוי במישהו לניידותי.ברור שהיכרותי את הסביבה הפיזית טובה בהרבה בגלל מגעי הישיר בה ובכל רגע נתון במקומות מוכרים לי, אני יודע בדיוק היכן אני נמצא (למרות שלא אחת אנשים עוצרים אותי ואומרים לי שאני ליד בנק זה וזה  או ברחוב זה וזה וזו ממש בדיחה בשבילי.)

אני חוזר למה שאז אמרת ונוכח, שאילו הלכתי עם כלב אמירתך היתה בדיוק במקום ולכן, אי הליכתי עם כלב בהחלט מוסיפה איזו מיגבלה לתיפקודי.

אני חושב, שאולי יבואו שנים בהן יתאים לי יותר ללכת עם כלב ואז ודאי אחזור לבחון אופציה זו.

מה שמוכיח, שכל מה שאת אומרת הוא נבון!!!

(מתוך מכתב לעפרה).

20.11.03