לתקופת המתנה יש לנו כבר אסוציאציה של 37 שנים לאחור (מלחמת ששת הימים); להמתנה לנפילת טיל יש לנו אסוציאציה של 15 שנים לאחור (מלחמת המפרץ). כעת אומרים לאנשי המרכז כי צפויה התראה של כדקה טרם נפילת טיל באזור אם חלילה ישוגר לכאן. כאשר על הצפון נופלות אלפי קטיושות וטילים מתקדמים אט אט דרומה, זה מתחיל להיות מוחשי ואמיתי ודי אפשרי.
אני מוצא עצמי מתארגן לקראת שינת הלילה עם תוכנית למקרה שלפתע תשמע אזעקה. אין חדר מתאים להחבא בו בבית ונראה שנאלץ במקרה כזה לרדת למיקלט הבית המשותף שלנו. דקה בהחלט תספיק אם לא נתחיל לחפש ולסגור ולהגיף ולכבות ולסדר. אבל אם לא נהיה פנויים? בן אדם יכול להיות בשרותים, יכול לעמוד מסובן כולו ודרושות דקה או שתיים לשטוף מעליו את הסבון.
בתוך סדרי העדיפות שלי וכדי לא לפגוע בשיגרת חיי, התארגנתי כרגיל לפעילות הגופנית שאורכת כשעה ורבע. אפשר בקלות להפסיק באמצע חימום וגם בשלב של המתיחות וכפיפות הבטן, ניתן להפסיק ולרוץ למיקלט; יותר מסובך לעשות זאת במהלך הצעידה הנמרצת על ההליכון האורכת 40 דקות. טוב לא בעיה לעצור את ההליכון בכל רגע נתון אבל עם הגופיה הקצרה וכשכולי מיוזע, די לא נעים למהר למיקלט ולהדחק בו עם האחרים.
למעשה היגעתי למסקנה, שבעצם שום זמן ומצב אינם מתאימים ואינם נוחים לשמוע בהם אזעקה ולהצטרך למהר למיקלט שמחוץ לביית.
כל כך הרבה חישובים והתעסקות נפשית ושם בצפון, בעצם – כאן בצפון – אנשים חיים כך כבר כארבעה שבועות והם לא מחכים לאזעקות שאולי לא תבאנה אלא חווים אותן כמה וכמה פעמים ביום ובלילה! אז מה, הם התרגלו? אפשר להתרגל למצב כזה מגעיל? כנראה שכן ואם כך, איך אכין עצמי טוב יותר למה שעלול לקרות כאן בכל רגע? איך לא להתפס לפחד מוות משתק ומרפה ידיים ולהמשיך לתפקד למרות החרדה והציפיה המענה?
ההגיון אומר, ש"לי זה לא יקרה!" מה אם כבר ישגרו טיל או כמה לאזור מרכז הארץ, דווקא על בייתי ובסביבתי זה חייב ליפול?
(זה לא עניין לבדיחות אבל לא מזיק להזכר בהספד של דן בן אמוץ על עצמו כשהוא שואל מדוע זה לא קרה למישהו בימקומו וגם יוסי בנאי המנוח שולח את מלאך המוות למישהו אחר כי הוא כעת עסוק ולא התכונן ויש לו בכלל עוד סידורים; הומור לא מזיק במצבי לחץ).
אבל אז באות המחשבות בנוגע ליקרים לי שאינם בדיוק כאן בבית ואם אצטרך לבחור שיפול כאן או שם, מוטב לי שיפול כאן!
מחשבות מפחידות ומטרידות וזה שולח להאחז בגורל ובאמונה: מה שכתוב לו לאדם זה מה שיקרה אותו והוא נקרא, שלא לסמוך רק על המזל או הגורל או גזירת האל ועליו להשמר היטב לנפשו ואז להפקידה ביד האל ("בידו אפקיד רוחי")
אבל גם לשמירת הנפש בעצם אין שיעור, שהרי יכול אדם להמלט מראש לארצות העולם השאננות, כביכול, ולהמתין שם לכך שתשקוט ארץ אהבתנו.
מוטב לנו אפוא להאחז באופטימיות ולקוות, שכלל לא יגיעו טילים למרכז הארץ ושגם בצפון הכל יסתיים במהרה ולטובתנו. לחרדים ברמה הגבוהה כמו זו שלי, מוטב כי בהזדמנות זו כשנצא מהמקלחת יבשים ולבושים וכשנסיים צעידת הליכון בלא הפרעה וכשנעור עם שחר לא מצפירת אזעקה – בכל יחידת חיים קטנה ליכאורה – נמלא לבנו שמחה על שעברנו אותה בשלום והכל בסדר.
אני ניגש אם כן פרטנית ופורט ליחידות חיים קטנות ומשמחות. במקביל מלווה אותי גם התפיסה הכוללת ובגדול אני אומר לעצמי: הנה אתה קרוב לסיים 60 שנות חיים בעולם הזה ולדאבון הלב כל כך רבים לא זכו אפילו לשליש ממניין שנותיך, זכות גדולה לך וגם המזל מאיר לך פניו ומותר לבנות על כך ולקוות שיהיה טוב!
הלואי לכולם!!!
05.08.06