כמה נוחה היא השיגרה בחיינו וכמה היא עלולה להיות משעממת!
כשאנו נקלעים להתלבטויות בדבר החלטה מסויימת או מרגישים קצת אבודים, שאבדה דרכנו ואנה אנו באים – מצוקתנו גוברת.
רבקה צדיק פישר בספרה: "מפתחות לאושר" דנה בנטיתנו לצפות לטוב כשהילדים יגדלו, כשנסיים את הלימודים, כשנסיים לשלם את החוב או המשכנתא, כש… אי שם מחכה לנו עתיד ורוד ונטול דאגות ומכאוב ועד שנגיע אליו – כמה קשה וכמה החיים על הפנים!
אין חיים בלי צרות! כבר אמרתי? לרוב איננו צריכים לטרוח במיוחד כדי שהצרות יפקדו אותנו ולכן, מה שנותר לנו לעשות זה לחיות את התמודדותנו והחלצותנו מהנוכחיות. אכן יש לראות בכל בעיה, אתגר ואז בימקום לדבר על הרבה בעיות נציב אתגרים רבים ושינוי המינוח שמציעה אותה מחברת (לעייל), הוא מאד משמעותי. הקושי הגדול הוא הפחד והבהלה, שפוקדים אותנו נוכח ההתלבטויות, החששות, הספקות, העמימות.
כמעט תמיד לא המצב הוא הגורם לכל אלו, אלא, גישתנו. מדברים על אישיות נוירוטית – אדם שמרבה להתלבט, שמאופיין בקונפליקטים ובקושי להחליט. אפשר כמובן להחליט שיש לי פחות מזל ולכן – יותר צרות, אבל, תמיד נוכל להביט לאחור ולהיווכח, שככל שאנו כושלים ונשרכים, תמיד ישנם רבים רבים שמקרטעים וזוחלים או אפילו אינם יכולים כלל לזוז. אז הנסיון להחלץ ע"י השוואת מצבנו למצבם של אחרים עשוי להיות מועיל אם נבחר להביט לאחור ולמטה ולא קדימה ולמעלה. אז מי שאכן בוחר כך נוהג בחוכמה אבל הוא לא זקוק לרעיונות שמועלים כאן.
ניתן גם לשחזר מצבים שאנו עצמנו עברנו ושהותירו בנו רושם של קשיים כבדים, שהצלחנו לשרוד או להחלץ מהם. לכל אחד מאתנו יש בלי ספק נסיונות מסוג זה וזה עשוי לחזקנו במאמץ להשתכנע, שברגעים מסויימים הכל עלול להראות נורא אבל זה פשוט עשוי לעבור. צריך רק להתפנות מעט כדי לעשות את ההכללה, שחווינו כבר קשיים שאיימו עלינו והבהילו והדאיגו אותנו ובכל זאת יצאנו מהם בשלום והם בגדר נחלת העבר. (כדי להרגיע פוליטיקאי או אומן שמשמיצים אותו בעתונים אנו נוהגים לומר: מחר יעטפו בניר העתון הזה דגים!)
לדעתי, עלינו לחשוש יותר משאננות שפוקדת אותנו על רקע שיגרה, מאשר מדריכות שגורמת לנו תקיעות או הנחתה או עמימות שמשתלטת עלינו. במצבים האחרונים האלו, גדול הסיכוי, שנגייס את משאבינו (כולל בקשת עזרת הזולת) ונעשה להבהרה ולהתארגנות ולקידום.
לכולנו נסיון רב במצבים בהם באמת "מעז יצא מתוק"; בהם מצבי משבר הובילו אותנו לשינויים באורח חיינו או בגישתנו ובמבט לאחור אנו משחזרים את הארוע או התקופה הקשה ההיא, כמיפנה מבורך בחיינו.
אנשי מקצוע מציעים לשאול אדם כיצד הוא רואה את עצמו בעוד 5 או 10 שנים, בעיקר בהקשר למצב משברי מסויים. המטרה היא גם לעזור לו להסתכל בפרספקטיבה על המצב המשברי, גם לעזור לו לשים את הדברים בפרופורציה, בהיותם מצב הווי על רצף של זמן החיים ובעיקר, לבחון את מידת האופטימיות שהוא מסוגל לגייס לטובת ההתמודדות עם המצב המשברי.
גדולים סיכוייו של עצום העיניים להתקל בקיר, ומי שסוקר את סביביו וצופה ניכוחו, מקטין את הסכנה שאורבת לו.
כשאנו ממהרים ולפתע מישהו עוצר אותנו, תופס בידנו ואומר: "אל תלך משם, זה מבוי סתום, אין מעבר בהמשך הדרך", יש בזה משום עיכוב מעצבן, אבל, אם נקשיב לו ולא ננער את ידו ונמשיך במרוצתנו, ודאי נחסוך לעצמנו זמן ומאמצים רבים. (בטח גם על כך נאמר: "כל עכבה לטובה!)
כבר אמר החכם באדם: "ירבה דעת, ירבה מכאוב" ואולי מותר גם לראות זאת להפך ולומר: "ירבה מכאוב, ירבה דעת!" לא שאטיף לריבוי סבל אבל מי שואל אותי?
27.10.06