גם מי שמתרפק על העבר, איננו חי בו. כשם שהחולם על העתיד – גם הוא חי רק בהווה!
לכאורה יש לנו "חוזה" עם האל או הגורל, לפיו, נעשה אנו כמיטב יכולתנו לישרוד, והוא, רק שיעשה הוא כמיטב יכולתו "להשרידנו!"
כולנו נעים ונקרעים בין כוחות החיות וההוויה המענגת לבין הגיון ההקפדה על משמרי חיים ומאריכיהם.
כשטוב לנו כל שאנו מבקשים שיתארך וימשך מבחינתנו – עד אין קץ. כשרע לנו אנו מבקשים שימהר לחלוף ושמצוקתנו תצטמצם למיזער ההכרחי "לרצות את האלים!"
תרבותנו מלמדת אותנו לשאוף לאריכות ימים עד 120 שנה (היעד!) אבל כולנו מספיק נבונים ומנוסים מזולתנו להציב את היעד הזה בסביבות תוחלת החיים לבן/בת מיננו בארץ מגורינו. מה שנותר לנו הוא לצפות וליחל ולהתפלל, שאריכות ימים זו שבחזוננו לא תפרד מאיזושהי רמה מיזערית של איכות-חיים.
עוד בנעורי כתבתי כי, אילו האמנו באמת שנמות, לא היינו יכולים בשום אופן – לחיות!
היום אני מעדיף לציין, שהקושי העיקרי שלנו עם חדלוננו הצפוי – חדלוננו הפיזי והמודעותי – הוא, תפיסתנו לפיה "הובטחו" לנו כך וכך שנות חיים. כולנו יודעים, שיש אנשים שמאריכים לחיות ומותירים חותם זעום למדי ביקום הפיזי והאנושי ולעומתם ישנם כאלו, שנקטפו "בטרם עת" והם כבר חלק מהנצח (לפחות מבחינת מי שזכו בקרבתם וברישומי אישיותם).
יותר ויותר מקובלת עלי התפיסה לפיה חיינו הינם מתנה מופלאה שקיבלנו (וכרגע לא משנה לי ממי!) ויש לנו הרבה אפשרויות למצותה ולהתענג עליה. אף אחד לא חייב לנו דבר אבל אנו בעלי חוב גדולים על מתנת חיינו המופלאה!
לרובנו יש גם את הזכות העצומה להעניק מתנה זו לצאצאינו אם כי רק חלקית – באפשרותנו להשפיע על אורכה וערכה להם (בעיקר בראשית הדרך; או מה שאנו תופסים במושגינו כ"ראשית הדרך").
לתפיסה כגון זו השלכות שונות:
לא נוכל לפתח בנו רעיון לפיו אסור לנו להביא ילדים לעולם כי הרי אנחנו מיטיבים לדעת כמה אכזרי הוא עלול להיות וכמה סבל הוא מכיל!
לא נצטרך לחשוש מאפשרות של ויתור על החיים כאשר מצבנו יהיה למעשה חיים נטולי משמעות ורוויי סבל וכאב! (כמו למשל, חולה סופני בגסיסתו).
איבוד מודע וקרוב ויקר לנו יכאיב לנו בגללנו ולא בגללו! (נתאבל על דאבדין ולא נשכחין, אבל לא על שזכה רק לכך וכך שנות חיים ומעש.
אם במקום לצפות ל-120 שנות חיים נצפה לחוות יותר את אהבתנו היום ליקירינו ומיצוי הענקתנו לזולתנו – נוכל לצמצם את חרדת הקיום שלנו שהיא בעצם – חרדתנו מפני חדלוננו!
13.05.04