משמעותן של אימרות

"החכם עיניו בראשו";

אומרים בשפת היומיום: כל מי שעיניו בראשו מבין כך וכך.

כשאדם עיוור, זה שאין עיניו בראשו בהכרח, שומע אמירה כזו מייד הוא שואל עצמו: האם כוונת הדברים לומר, שמי שאינו רואה ודאי שאינו חכם?

האימרה קובעת, שהחכם עיניו בראשו אך אין משתמע מכך, שמי שאינו חכם אין עיניים בראשו. אך כן משתמע מכך, שמי שאין עיניו בראשו ודאי שאיננו חכם.

ברור, אפוא, שאימרה זו עלולה לפגוע במי שאין עיניים בראשם, גם אם ברור שלא זו כוונת מחבר האימרה.

"כסומא בארובה":

זהו ביטוי ציורי המתאר אדם שנמצא במבוך ודרכו אינה נהירה לו. הנה הוא מטפס בארובה הצרה והארוכה והמלאה פיח ואינו רואה דבר. אכן הוא חש ממש כמו סומא אך אין מדובר בעיוור כל עיקר, כי הרי זה האחרון אינו זקוק לראייה כדי למצוא את דרכו ובמצבי האפלה הכבדה ביותר הוא אינו מושפע כלל באשר לניווט. למעשה הביטוי מדבר לא על סומא אלא על אדם רואה שמטפס בארובה וחש כסומא. אך הוא הרואה חש כסומא כאשר הוא בארובה אך לא כסומא שנמצא בארובה!

נ"ב:

הקושי שלי עם החומר הזה נוגע לאוירת ההתרסה וההאשמה העולה ממנו. נוצרו בשפה מטבעות לשון ציוריות, שמעשירות אותה ומוסיפות לה נופך של חן; אין כוונת פגיעה באיש כמו בביטוי הקשה: "עיוור חשוב כמת", שלא בא לקבוע כי להיות עיוור זה בעצם למות. מקובל ההסבר, שכאשר נוצרה אמירה זו אכן זו היתה התפיסה בחברה וכך חוו האנשים את המיגבלה הקשה הזו.

הדיון בא אפוא לבחון יסודות לא איתנים של אמירות שגורות מבלי לבטא קיפוח או האשמה.

17.08.04