מלאה שנה לארוע הלב שפקד אותי. איש לא יקל ראש בכגון זה. מחשבות מלוות כל הזמן אבל הסימבולים עושים את שלהם וכך אני מגיע לעסוק במתנת החיים:
כשאדם חווה את יומו כל כך מלא ערך, קשה לעמוד מול העובדה הפשוטה, שבעצם בכל רגע נתון עלולה להסתיים לה פרשת חיינו הנפלאה והחדלון יהיה מנת חלקנו. מפחיד לחשוב, שבהרף אני עלול שלא להיות כאן עם כל היקרים לי כל כך ואם לא אהיה כאן כדי לכאוב זאת, יהיו כאן כל היקרים הללו כדי לאבד אותי. ד"ר לני רביץ נוהג להדגיש בהרצאותיו, שכל יום הוא חי כאילו זה יומו האחרון. הדבר הגיוני אבל בחיינו חלק רב ונכבד לא רק להגיון! צריך לחיות בחרדת מוות מאד צמודה במודעות, כדי לחשוב כמוהו. כבר בנעורי כתבתי על חלקה של האשליה בחיינו – אשליית נצחיותם של חיינו, שבלעדיה חיינו אינם חיים.
ניתן לשכתב את האימרה: "הרוצה בשלום – ייכון למלחמה!" ולומר בפרפרזה: "הרוצה בחיים – ייכון למוות!" או בנוסח כתבינו: "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב?" יואיל בטובו להיות מוכן תמיד למוות האורב מעבר לפינה.
חרדת הקיום קיימת בנו ומלווה אותנו בלאו-הכי. אני תוהה אלו חיים טובים הם החיים כשבעורפנו, ממש צמוד מאחורינו – נשמעות נשיפותיו הכבדות של מלאך המוות הדולק אחרינו. אישית, קשה לי לראות עצמי נהנה יותר מחיי כשאני מלווה כל הזמן במחשבה מודעת על כך שאולי אני כרגע ברגעי חיי האחרונים. אני מוכן לקבל, שלני רביץ חווה זאת אחרת ממני.
עם זאת, אינני מתרחק מאד מקו החשיבה שלו. לא כל יום וכל שעה אני במודעות חד-פעמיותם של חיי וקיצם הקרוב האפשרי; אולם, תכופות אני כן עסוק במחשבות על המתנה הנפלאה שניתנה לי בצורת חיי בעולם הזה ועל רצוני להוקיר הרבה ורבים. עם השנים למדתי יותר ויותר לומר ליקרים לי כמה הם כאלו ובפרוש אינני רוצה להחמיץ לומר להם או חלילה להצטרך ליכלול זאת בהספד. נעים לדעת שאני יקר לאחרים ואני משתדל לא לחסוך נעימות זו מהם, כלומר – שידעו כמה הם חשובים ויקרים לי ואהובים עלי.
מי שמכירים אותי וכמובן מי שקוראים דברים שאני כותב, יודעים כמה כבוד אני רוחש לחכמינו (חז"ל(. אמירתם: "אין לומר שבחו של אדם בפניו", מעסיקה אותי לא מעט. אני מבין שהטעם הוא שמירה על צניעות, שלא יגבהה לבו ולא יתיהר. ואולם, כאמור, חשוב לי כן לומר לאדם מי הוא בשבילי, כאשר הוא חשוב ויקר לי ואהוב עלי ואיך אעשה זאת בלי לדבר בשבחו? אני מבין את הערך העצום באמירת שבחו של אדם שלא בפניו. על אהרן אחי משה נאמר, שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין הבריות. כשידע שאנשים מסוכסכים ביניהם, נהג לגשת אל כל אחד מהם בנפרד ולומר לו איזה דברים טובים עליו שמע מיריבו וכך ריכך את לבם להשלים ביניהם. דבר נפלא לאוהבים ללכת רכיל בעמם (דבר שכולנו יכולים להשתפר בו!( אולם לוותר על אמירת שבח בפנים? קשה לי ודורש מחשבה נוספת. (אשמח לקבל דעתכם!)
בינתים ארשה לעצמי להכליל ולציין, שבחיי היוםיום שלי אני מוקף אנשים רבים שיקרים לי ואהובים עלי ושהם חלק נכבד מאד במתנת החיים עליה אני מדבר.
בשביל מי שיודע כי לפני שנה קיבלתי שוב את המתנה הנפלאה הזו, אני חוזר ואומר לעצמי, לך תדע כמה פעמים במהלך השנה הזו קיבלת שוב מתנה זו בלי שתדע ולכן, ערכה רק גדל בעיני אלפי מונים.
18.12.05