03.03.18
נגיד ש-
נגיד שיום לפני חג הפורים אתם מרגישים לחץ בחזה שאינו מרפה. לפני 13 שנים עברתם התקף-לב ומאז אתם מטופלים בתרופות ומקפידים על פעילות גופנית סדירה 3-4 פעמים בשבוע. נגיד שאתם מתלבטים אם זה משהו רציני, שמצריך הגעה למיון או שאולי זה סתם סוג של שרירים ש"משמיעים קול" וזה פשוט יעבור מעצמו. בהשוואה למה שעברתם לפני שנים אתם מגיעים למסקנה, שזה לא אותו הדבר והרי אז הייתם ערניים והקפדתם להגיע מיד למיון בבית-חולים.
בדיוק דיברו ברדיו על כך, שזמני ההמתנה בחדרי המיון ארוכים מאוד – בין 3 ל-5 שעות ויותר. אז ככה, לקראת החג, תעזבו הכול ותגיעו להמתין שם עד בוש כדי לשמוע שלא כצעקתה?
אז ויתרתם על התעמלות והקשבתם היטב לגופכם. הקפדתם שלא לעשות מאמץ חריג והמשכתם בשגרת חייכם גם כאמצעי בדוק להירגע. קצת יותר שינה ואחרי עוד יום
קמתי משנת הצהריים והכול עבר.
נפסקו התסריטים בהם ראיתי עצמי ממתין שעות ב"מיון", מתאשפז, חולק חדר עם חולים ומסתכן באיזו הדבקה, שלא נדע! גורם חרדות לאוהביי ועוד בחג השמח הזה.
התמלאתי שמחה גדולה על שאני בבית, לצד רעייתי האהובה, נהנה מביתנו וכול הנוחות והטוב שבו. מתקלח בתנאי הניקיון והפרטיות ובכלל – חי נפלא!
היטב אני יודע להוקיר את שגרת חיי הנהדרת.
כאן אביא מה שכתבתי לפני כשבועיים ונראה לי רלוונטי ביותר לחוויה שתיארתי:
21.02.18
על האושר
כמה אני מאושר, שאינני למשל חולה דיאליזה. אני מקווה בכל מאודי, שחולה דיאליזה מאושר שאיננו עיוור. אבל, צרת אחרים מנחמת? ויותר מכך – יכולה להסב לי אושר?
בחרתי בהוכחה בדרך השלילה. על הוכחה בדרך החיוב כבר אמרו חכמינו: "איזה הוא עשיר? – השמח בחלקו!" העניין הוא, ש"חלקו" של כל אחד מאיתנו, כולל גם מזה וגם מזה. מצבנו ושלומנו בעצם תמיד מעורבים. ישנם דברים נפלאים כמו למשל, שאנחנו נושמים בכוחות עצמנו (למי שאכן במצב זה), וישנם דברים הרבה פחות נוחים או משמחים כמו למשל כאב, חוב, מצוקת אדם, בעל-חיים, עולם. קל לפרט צרות?
בידנו לבחור במה נרצה להתמקד. אך טבעי, שמי שכרגע טרוד או סובל ממשהו רציני, שאותו עניין יעמוד במוקד מעייניו וישפיע על כל הרגשתו ומצב רוחו. כשם, שמאורע משמח או בשורה טובה עשויים לרומם את רוחנו ולאפשר לנו לדחוק לקרן זווית ולו לזמן מה – מה שמציק לנו.
השאלה היא, עד כמה ניתן למתרחש לקבוע את הרגשתנו. ברור שאיננו אמורים להיות מנותקים ממציאות חיינו. אבל, כדאי לנו לנסות לשלוט ככל שנוכל בחוויה הכללית של קיומנו כאן. מה שחשוב הוא: גישתנו, איך אנחנו תופסים את הדברים והתייחסותנו אליהם.
זה מתחיל מכך, שאנחנו מפויסים עם עצמנו, מקבלים את עצמנו בשלום ומבינים כמה כל אחד מאיתנו מיוחד (סליחה מירב מיכאלי, – כל אחת מאיתנו מיוחדת!) נפלאה האמירה המוכרת גם בשיר: "אתה פלא!" בכל פרט הבן-אדמיות המיוחדת שלו והוא בגדר משהו חד-פעמי ונדיר. בתוך פרק הקיום שלנו ביכולתנו להתייסר ולהתענות (גם עינויים עצמיים), אבל, נוכל גם לקשט את חיינו ולפארם לשמחת לבנו.
יבחר לו כל אחד איך ברצונו לחיות את חייו, מעל ומעבר למה שאחרים בוחרים עבורו. כך גם יוכל לשים עצמו בצד הנותן לזולת, המחפש להעניק מטובו, הטורח להשאיר רישומו הטוב בעולם, או להמתין ולתרום לזולת בהתייצבו בצד המחכה לקבל, הנזקק מאחרים. כולנו כנראה נמצאים במהלך חיינו בשני הצדדים וכל אחד בוחר מה עושה לו טוב יותר. גם כך, אנחנו האדריכלים של אושרנו המזוהה או הסמוי.