נישות
זהו מונח שהתפתח בארצות הרווחה; בבסיסו הרעיון, שצריך להקל על נכים את הגישה למקומות ציבוריים. בתחילה דיברו בעיקר על נגישות פיזית, כלומר, שנכה על כיסא-גלגלים, למשל, יוכל להכנס לבניין ציבורי. אם יש מדרגות בכניסה יותקן לצדן מעלה או מורד (רמפה), שיאפשר לעוקפן על כיסא הגלגלים. כדי לאפשר מעבר מקומה לקומה חייבת להיות בבניין מעלית. הכפתורים במעלית חייבים להיות בגובה כזה, שניתן יהיה להגיע אליהם גם כשיושבים בכיסא-גלגלים. כך גם למשל לגבי שרותים בבניין ציבורי. חייב להיות פתח כניסה בו עובר הכיסא, עליהם להיות מרווחים דיים למשתמש; לצד המושב צינורות או ידיות מחומר קשיח, כך שנכה יוכל לעבור בעזרת ידיו מהכיסא אל מושב האסלה וכדומה.
בהמשך דיברו על נגישות בתחבורה הציבורית כשהכוונה היא לאוטובוסים ש"מתכופפים" בתחנות לגובה המדרכה ונכה רגליים מסוגל לעבור בעזרת קביים או בכיסא-הגלגלים מהמדרכה לתוך האוטובוס. באוטובוס רחבה פנויה עבור הכיסא וכן מקום מיוחד לרתק אליו את הכיסא כדי שלא יזוז ממקומו בעת הנסיעה.
גם לתחום מגבלת העיוורון התייחסו. כך למשל התקינו רמזורים עם צלצול או תיקתוק כאשר מופיע אור ירוק עבור הולכי-הרגל. היו גם מקומות בהם הוצב רמזור כאשר בעמוד שלצד הכביש הותקן כפתור; כשהולך הרגל העיוור לחץ על הכפתור הופיע אור ירוק ברמזור והעיוור חצה אותו בבטחה.
באתרי טבע כגון בגן-הנדיב בזכרון-יעקב או בגן הבוטני בתל-אביב הצמידו שילוט בכתב בראיל לצד צמחים, שכלל מידע על הצמח: לאיזו משפחה הוא שייך, היכן הוא נפוץ וכו'.
כך הנגישו פיזית את הסביבה, כדי להקל על נכים את השתלבותם הנורמלית בה.
ראוי לציין, שאנשי המקצוע טרודים רבות בשאלה: עד כמה ראוי להכשיר את הסביבה ולהתאימה למוגבלים ועד כמה יש בעצם להכשיר את המוגבלים ולהתאימם לעולם הסובב אותם. האם להשקיע יותר בשיפור יכולתו של מוגבל לתפקד ולהסתגל לעולם כפי שהוא, או להשקיע יותר בשינוי העולם הסובב אותנו כדי להקל עלינו.
אנחנו העיוורים מכירים היטב את נושא הנגישות בהיבטיו השונים. אנחנו בהחלט מחפשים כלים כדי להסתגל טוב יותר לסביבתנו. במדור למכשירי-עזר של המרכז-לעיוור אנחנו רוכשים אמצעים (מכשירים) לשיפור נגישותנו לעולם. רשמקול להאזנה לספרים, מכשירים דוברים – שעון, משקל, מד-חום, קורא-צבעים, מד לחץ-דם וסוכר בדם; מטר מסומן בבראיל, משחיל למחטים, מכשירים ללימוד ההנדסה, מפות וגלובוסים מובלטים ללימוד הגאוגרפיה, מסוף בראיל ותוכנת קריין לשימוש במחשב, משחקים שונים המותאמים לשימוש עם העדר ראייה או ראייה ירודה ועוד ועוד. כל הציוד הזה פותח במיוחד עבורנו כדי לשפר את נגישותנו לעולם הפיזי, החברתי והתרבותי שסביבנו.
כאן מדובר בעצם על נגישות תיפקודית. הציוד מאפשר לנו תיפקוד עצמאי בתחומים שונים של חיי היומיום.
אנחנו מעוניינים גם ביתר נגישות חברתית. הכוונה היא להשתלבותנו בחברה הרגילה. חשוב לנו לבלות ולהפגש עם אחינו למגבלה; זה נותן לנו כח, חופש ממתחים ואף הנאה; אבל, חשוב לנו גם להרגיש שאנו ככל אדם בחברה.
דוגמה למחשבה ועשייה בתחום הנגישות בארץ היא רשת בתי-הקפה "אפרופו". בכל סניפיה מגישים לאורח העיוור עותק בכתב בראיל של התפריט. העיוור קורא הבראיל מעיין בחוברת התפריט ומסוגל לבחור בעצמו את שברצונו להזמין. זה נותן הרגשה טובה. עם השקעה קטנה יחסית מבחינה כלכלית, הצליחו בעלי הרשת להעניק הרגשה טובה לאוכלוסיה עם צרכים מיוחדים כזו שלנו.
אנחנו מצפים, שבחברה יתחשבו במגבלתנו ושיעזרו לנו באמצעים שונים להתגבר על השלכות שונות שלה; אבל, אנחנו גם מצפים שיתיחסו אלינו קודם כל כאל בני-אדם רגילים, שלא יפחדו מאתנו, שלא ירחמו עלינו, שלא נרגיש שלא סומכים עלינו. שבמסעדה יפנה אלינו המלצר וישאל מה אנחנו רוצים להזמין ושלא יפנה שאלה זו אל המלווה הרואה שאיתנו. שמעביד יקבל אותנו לעבודה למרות מגבלתנו, כאשר אנחנו מסוגלים למלא את התפקיד הפנוי. אנחנו אפילו רוצים שיתנו לנו עדיפות בהתקבלות לתפקיד, כשמולנו מתחרה עליו אדם לא מוגבל וכאשר שנינו מתאימים למילוי התפקיד. לאדם הלא מוגבל יש יותר אפשרויות בתחום התעסוקה. לזה קוראים: הפליה מתקנת. לא מדובר חלילה בקבלת אדם מוגבל בגלל שהוא מוגבל, אם אינו מתאים לתפקיד זו תהיה רחמנות ולא זאת אנו מבקשים.
כשמדברים על מוגבלים מתכוונים לא רק לבעלי נכות פיזית. ישנן גם מוגבלויות נפשיות וגם מנטליות (שכליות). מדובר על אוכלוסיות חולי-הנפש והמפגרים בשכלם. אלו בני-אדם לא פחות מאף אחד! למעשה מכנים אוכלוסיות אלו היום "אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים" או "אוכלוסיות מיוחדות".
את הילדים המפגרים בשכלם מפרידים ממסגרות החינוך הרגיל כדי שיזכו לחינוך מיוחד. יש הגיון בכך, שמעניקים לאוכלוסיות מיוחדות שרותים מיוחדים. הבעיה היא, שתוצאה אחת של הפרדת מערכות החינוך היא יצירת מרחק חברתי בין המפגר בשכלו לבין סביבתו. לאחר מכן קיימת מגמה לפיה, בגלל קשייו להשתלב בחברה הרגילה, כדאי שישהה במוסד מיוחד למפגרים. כך, מפגרים רבים שוהים במוסדות ואף הרחק ממגורי משפחותיהם. כך גם רבים מחולי הנפש, שמאושפזים שנים במסגרות פסיכיאטריות. הם הורחקו מהבית ומהקהילה כי לא ערוכים לספק להם שם את צרכיהם המיוחדים. האמת היא, שגם אלפי ילדים לא מוגבלים שוהים בפנימיות בכל רחבי הארץ, כי הקהילה ושרותי החינוך והרווחה שבה לא ערוכים לספק את צרכיהם השונים. רבים סבורים כמוני, שבחצי עלות של ילד בפנימיה יכולנו לפתח עבורו שרותים, לספק את צרכיו המיוחדים ולהגן עליו – בתוך הקהילה!
ב"נגישות" עלינו להתגבר על רתיעת שכנים מהקמת הוסטל למפגרים או לחולי-נפש בשכונתם. יש להתגבר על הסתייגות מהקמת דירות מעבר לנערות, מיקלטים לנשים מוכות, דירות לנגמלים מסמים וכיו"ב.
אנחנו יודעים שאין אדם מושלם ולכן, אין אדם ללא מגבלה ואף מגבלות רבות. חשוב לנו להתקבל בחברה כבני-אדם וזה מתחיל כמובן מאיתנו! האם אנחנו יודעים להתייחס בכבוד למפגר בשכלו או לחולה הנפש או לחרש? גם לאסיר משוחרר יש נשמה! הוא כבר ריצה את העונש שהחברה הטילה עליו באמצעות בית-המשפט. בקיצור, סובלנות ואהבת הזולת יסייעו לנו לקבל אחרים וכך ילמדו גם האחרים לקבל אותנו.
הנה כמה רעיונות לשיפור הנגישות הפיזית:
סימון שטרות הכסף (כמו בהולנד, כך שניתן לזהותם בקלות ע"י חוש המישוש); הכנת תדפיסי בנק ותלושי-שכר בכתב בראיל; "אוטובוס דובר", כמו מעלית שמכריזה את מספר הקומה והמסגרות שבה (למשל, בבתי-החולים). בהגיע האוטובוס לתחנה ישמע האדם העיוור או לקוי הראייה כריזה בקול רם על מספר הקו בו הוא נוסע ולקראת התחנה יוכרז באוטובוס על הרחובות או המקום המוכר בקרבת התחנה.
זבן מסייע – בכניסת קונה שזקוק לעזרה ברשת קניות למשל, ייגש אליו זבן שיסייע לו בעריכת הקניות במקום בו השרות עצמי. דיבוב-תרגום בטלויזיה. מחלקה מוקלטת בספריות ציבוריות. תרגום לשפת סימנים בטלויזיה. הבטחת פנייות מדרכות מכלי-רכב וארגזי סחורה. סימון בולט על מוצרים של, לפחות, תאריך התפוגה.
אין ספק שישנם רעיונות רבים נוספים, שעשויים להפוך את עולמנו למקום נח יותר לחיות בו, כלומר – להרבה יותר נגיש!
(הרצאה במועדון החברתי לעיוורים בהרצליה, בתאריך 14.12.99)