נכות ואישיות

ידידי יורם שילה הניח לפתחי את הנושא הכבד הזה. במשך חודשיים הסתובבתי בקרבתו (של הנושא) כשאני נזהר שלא לגעת בו שמא "אכווה". חשבתי לעצמי: איך אגש אליו? לטעון, שהיותו של אדם נכה כשלעצמה יוצרת באישיותו איפיונים מסוימים – נו זו הכללה מסוכנת, לא? ובכל זאת, הרי אנחנו מדברים על אורגניזם ואם גוף ונפש חד הם וההפרדה שאנו עושים ביניהם היא יותר לצרכים דידקטיים וסמנטיים, אז איך אפשר שאדם יחיה עם מגבלה וזו לא תיתן את רישומה באישיותו?

כדרכי, אני נמנע ביודעין מלהגדיר כאן אישיות ונכות ויוצא מהנחה, שהקורא ואני יודעים על מה אנחנו מדברים. אז הנה מונח לו "תפוח האדמה" הלוהט ואני ניגש לנסות לגעת בו ולהרימו:

אתמקד בנכות כתוצאה מפגיעה בחוש – ראייה, שמיעה; אלו החושים שהעדרם בולט ביותר לסביבת הנכה.

אדם החסר אחד משני חושים אלו ומבחין בכך, שקורים דברים בסביבתו או נאמרים דברים – שאינו מסוגל לקלוט אותם, אך טבעי הוא שתתעורר חרדתו. יתכן בהחלט שמישהו מאחורי גבו אומר: "איזה איש מקסים!" ולא: "מנוול! אהרוג אותו!" אבל, חרדת הקיום כנראה עזה מהאופטימיות וכך גם הצו "ונשמרתם לנפשותיכם" איתן בנו מ"ואהבת לרעך כמוך". אך טבעי, אפוא, שאדם עיוור או חרש ויותר משניהם – עיוור שהוא גם חרש, אך טבעי הוא, שיהיה יותר חרד ואף חשדן מאדם ממוצע בחברה. חשדן וגם חרד, כלומר – מתוח. אבל, תכונה אחת או איפיון בולט אחד עדיין אינם האישיות.

במקום אחר כבר עמדתי על הנוחות שישנה בנכות מזוהה, ניכרת, בשמשה "קולב" לתלות עליו מחדלים וחולשות. הדבר נח לנכה עצמו וקל יותר להתקבל גם על דעת זולתו. אך טבעי אם כן, שיתקבל אדם, בגין נכותו, שייטה פחות להאבק ולהתמודד ולהשיג, כי: "פירצה קוראת לגנב" ואם לפניו שער רחב להמלט דרכו, מדוע שישבור את ראשו בקיר? כך קיבלנו בעל מוגבלות תת הישגי ונח לתלות עצמו על צוואר זולתו.

אבל מה עם: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ"? הנה אנחנו בחג הפסח וחזקה עלינו גירסת תורתנו לפיה, דווקא במצב דחק קשה עשוי אדם לראות אתגר המגביר בו מוטיבציות הדוחפות אותו להתמודד ולהתגבר.  כך אנו מקבלים בעל מוגבלות השואף בכל מאודו לעצמאות ואי תלות והמפצה על מוגבלותו בדרכים שונות ואף יצירתיות מאד עד שהישגיו עולים, לעתים, על הממוצע בחברה.

לא נדרש ממני מאמץ רב כדי לתור אחר איפיון מעניין לאנשים עיוורים ולאתרו – הרמת הקול! יש, שחבורה קטנה של עיוורים מקימה רעש של המון אדם. בכתבי על "קשר עין" דנתי בנושא והסברתי, שקיים צורך לתפוס את קשב הזולת ולשמרו ע"י הרמת הקול כאשר אין את קשר העין כדי לבצע זאת. אולם גם בלא הסבר זה לכולנו נסיון לפיו, כשאנשים מתלהבים הם עלולים להרים קולם לעוצמות גבוהות. די להכנס לחדר במקום עבודתנו בבוקר יום ראשון, כשכולם עמוסים ברשמי סוף השבוע – ואנו עדים לקצ'קיאדה ומדובר בבני אדם בלא מגבלת ראייה או שמיעה. כך, יורד מהפרק ה"אישיותי" עוד נסיון הכללה.

ראוי לציין, שבקרב עיוורים עצמם, נשמעות תכופות הכללות כגון: "אתה יודע איך העיוורים לא יודעים להעריך", או "לעיוורים האלה תמיד יש טענות".  התבטאויות אלו, לדעתי, יותר משהן מעידות על איפיון אישיותי של הקבוצה הנדונה, הן מצביעות על דעות קדומות הרווחות בחברה שלנו בכלל.

בשלב זה אעצור בנסיונותי לאתר דפוסים המאפיינים בעלי נכויות ואחזור לרמת העקרון:

אם נסכים, שחלק מאישיותנו מושתת על תורשה וחלק על השפעות הסביבה המצטברות בנו, אזי,   למוגבלות פיזית שלנו חייבות להיות השלכות על התנהגותנו. הדבר נובע מהדרך בה אנו תופסים את מוגבלותנו זו וכן מהאופן בה היא נתפסת ע"י זולתנו וכיצד הוא מגיב לה.  כך, איש מקסטת (מעמד) הטמאים בהודו ודאי שייטה להרגיש נחות לעומת בן קסטה גבוהה. בחברה בה עיוור חשוב כמת, כלל העיוורים ודאי שלא ירחיקו לכת בתפקודם.

אולם, בכוונת מכוון הקדמתי לדבר על ההודי. אין מדובר בנכה ולכן, אם נרצה לעסוק בקשר בין נכות לאישיות הנכה, נמצא עצמנו עוסקים בנכות החברה ואישיות פרטיה ובכללם – הנכה הנדון. "קול המון כקול שדי" וגדול ועצום כוחה של החברה בבניית אישיות הפרטים בה. בחברה בה נכה מופלה ודחוי, נמצא איפיון של התגוננות ותוקפנות ואי אמון – באישיותו של הנכה. אינני מבטל בכך את חלקו של כל פרט בבחירת דרכו ואופן התייחסותו, אבל כאן אנו כבר עוסקים ביחידי סגולה, ביוצאים מן הכלל.

ניתן לדבר על קשר בין נכות לאישיות רק בהקשר החברתי-תרבותי וגם אז, לדעתי, רב הסתום על הנגלה.  תם ולא נשלם!

 

22.04.08