"יהושע בן פרחיה אומר: … והווי דן את כל האדם לכף זכות", (אבות, א, ו), עוד אמירה מאלפת של חז"ל. חשבתי לעצמי: כמה יפה, כמה אנושי, כמה ראוי והגון לחפש את הטוב בבני-אדם. אבל, מאימתי נסתפק בפירוש אחד?
מצאתי עצמי מהרהר בחברי הטוב, שיודע שפקדו אותי תלאות והוא לא מגלה בכלל התעניינות. כשסוף סוף התקשר, עמדתי להטיח בפניו: "התפלאתי שאני לא שומע ממך כלל, כשאתה יודע מה עובר עלי!" קצת מוזר שהצלחתי להתאפק, עצרתי בי והשיחה בינינו התנהלה ברוח נעימה, כרגיל.
בחיבורי: "החבר שנעלם", כבר ציינתי, שיש, שאיננו נמצאים בקשר עם מישהו לא כמשהו שנעשה נגדו, אלא בשל עשייה לעצמנו. חשבתי על חברי, שאמנם לא התעניין בשלומי, בעוד אני דווקא ציפיתי זאת ממנו, אבל, גם אם אחליט שלא היה בסדר, מה בדיוק אשיג מכך שאטיח זאת בפניו? לכל היותר ירגיש אשמה ואי נוחות ויש להניח, שיזדרז להתגונן בהסברים משכנעים פחות מיותר. כעסי עליו ודאי יגבר והקשר בינינו יכלול גם את אי הנעימות סביב כל העניין.
כך בעצם הבנתי, שלדון אדם לכף זכות זה לא רק לטובתו, אלא, זו יכולה להיות בהחלט חלופה, שתהיה לטובתנו. הדגשת המידות הטובות בחברינו, גורמת לכך, שיש לנו חברים טובים יותר. הבחירה היא אפוא בידנו: באפשרותנו לעשות עניין מכל דבר גדול כפעוט ולחיות עם העניין הזה. אנחנו יכולים גם להבליג ולוותר ולומר לעצמנו, שאולי הגזמנו בציפיותינו ואם אנחנו מרגישים מאוכזבים, זה לא מעיד בהכרח לרעה על זולתנו.
כאשר אומרים, שגורלנו בידנו, מדובר אם כן בהחלטות ובבחירות שאנחנו עושים כל הזמן ואשר קובעות במידה רבה מאד איך נראים חיינו ואיך אנחנו מרגישים בהם.
כשבא להאשים, להתפרץ, להטיף מוסר, טוב לעצור ולהחליט על פסק זמן, כמו זה שממליצים עליו בעת כעס. באותן שניות של הפסקה בטרם תגובה או התייחסות לדבר הלא נעים או הלא נח או המאכזב והמעצבן, באותן שניות ניתן לגלגל בראש תסריט אחד של ההתפתחות השלילית הצפויה, לעומת תסריט אחר של הבלגה וצמצום המשמעות הפוגעת של המעשה או המחדל של זולתנו.
היכולת לבחור בתגובה החיובית היא מתגמלת כפל כפליים: גם מנענו את כל ההתפתחויות השליליות, הבטחנו את החלקים החיוביים בקשר שלנו וגם חווינו עוד חוויה של התנהגות בוגרת וחכמה. איך שלא יהיה גם יצאנו צודקים כי הרי נהגנו בחוכמה ולפחות לטובתנו, אז בטח שזה מאד צודק.
05.04.13