נשמעת אזעקה, רצים למקלט ומגיפים את דלתו לאחר שהשכנים כולם כבר הגיעו. מסתבר, שלא כולם. אחד השכנים התמהמה והוא מתדפק על דלת המקלט. מה עושים? הרי אי אפשר להפקירו בחוץ לגורלו. חייבים לפתוח את הדלת ולאפשר לו להכנס. אבל מה אם בדיוק כשנפתח ייפול משהו בסמוך וכולנו נפגע? אבל, מדוע לחשוש שדווקא בשניה וחצי שנכניס את המאחר תיפול פצצה או יפול טיל ובדיוק כאן? ואם אני או בן משפחתי היה המאחר, גם הייתי מונע ממנו להכנס? כמובן שנפתח את הדלת ונקווה לטוב.
אלו התלבטויות?
בעיצומה של מלחמה בה כל העולם מעורב, יושבת לה בבית משפחה נוצרית בפולין. היהודים נסגרו בגטאות ומובלים למחנות להשמידם. לפתע מתדפק על דלת הבית פליט יהודי המבקש מקלט מפני הצורר. הדלת כבר נפתחה כדי לראות מי האורח. האם לטרוק אותה בפניו? להפקירו לגורלו? הכנסתו לבית מחייבת האכלת פה נוסף כאשר כולם דחוקים בלאו-הכי. אבל, העניין הכלכלי כאין וכאפס לעומת הסכנה שיתגלה מסתתר אצלם. אולי בני הבית, כולל הילדים, יצליחו לנצור לשונם ולא לרמוז דבר לזולתם, אבל, מהיכן הבטחון שלא ראה מישהו בחוץ כיצד הוכנס הזר היהודי הביתה? ואם לא ראה איש, הרי נערכים חיפושים תכופים מבית לבית לוודא שאין יהודים מסתתרים וכבר ידוע, שמי שנתפס מסתיר יהודי, דמו בראשו וכל משפחתו תהרג איתו.
אין זה בהכרח שכן ואולי אף לא מכר, אלא, איש זר, פליט נרדף עד צוואר. שאלתי עצמי: האם הייתי מסכן את נפשי ואת נפש יקיריי כדי לנסות להציל אדם זר? אולי קרוב או מכר, אולי גדול מאד. אבל, אדם זר?
בלהט הקרבות עשו חיילינו מעשי גבורה עילאיים ואף קיבלו אותות כהוקרה עליהם. מי שסיכן נפשו לחלץ רע תחת אש, מי שזחל לתוך שדה מוקשים לחלץ פצוע ועוד דוגמאות רבות מסוג זה. אחוות הלוחמים מובנת. לרוב, עשו את מעשי הגבורה צעירים מותשים אחר ימי ולילות לחימה קשים, כאשר כושר השיפוט נחלש ושיקול הדעת מתערער. אחווה זו מובנת גם על רקע ההדדיות המוחשית כשכל אחד יודע, שרבים מרעיו ינהגו כלפיו במצב דומה כפי שהוא פועל למען האחר שבמצוקה נוראה ובסכנת חיים.
תכופות אני חוזר למעשי הגבורה של נתן אלבז ושל רועי קליין, זכרם לברכה ונפעם מהם כמובן. עדיין, מדובר באחים לנשק, בהצלת נפש מישראל!
אבל, חסידי אומות העולם?
אדם קרוב אצל עצמו? בהחלט כן. כשמדובר בחסידי אומות העולם: מלאכים קרובים גם אצל אחרים.
21.04.12