עוד על נכות

איש אינו יודע את גורלו. איננו יודעים מה ילד יום. למזלנו, אנחנו חיים בחשיבה ובהרגשה שיש לנו מחר ואפילו מעבר לו. יש מי שהגיע לעולם ובמהלך התפתחותו הסתבר לו, שנטבעה בגופו או בנפשו שונות, שמתבטאת בהגבלת יכולות מסוימות ויש מי שמציאות זו הלכה והתהוותה בהדרגה ומי שאירוע פתאומי ברגע כלשהו בחייו – הביאו למצב זה. מוגבלות זו אנו מכנים: נכות וכיוון שרבים בינינו אינם מבטאים שונה את האותיות כ הרפה ואת האות ח, זה נשמע תדיר גם: נחות. הנכות והנחות עומדים בתאום טבעי כי זו התפיסה הרווחת בחברה הסובבת וזה המסר שמפנים בעל נכות והנחווה על-ידו. קשה למצוא אדם שלא יראה בנכות מכת גורל. משהו ממש מפריע, אבל – למי?

אדם שנפגע איבר בגופו, נאלץ למצוא דרכים לפצות על אי תפקודו כדי לשרת את עצמו כהלכה ולמלא את תפקידיו החברתיים. הוא נדרש למאמץ מיוחד, אותו אנו מכנים: הסתגלות. כיוון שכל אחד סביבו עלול היה להיות במצבו או גרוע מכך – עלול חלילה להיות במצבו, לא ניתן להתעלם מהצרכים המיוחדים שלו ויש סוג של מחויבות הזולת כלפיו. צריכים למצוא מענים הולמים לצרכיו אלו. כך מקוים הצו: "מבשרך לא תתעלם", כלומר, ראוי לבחון את הזולת ולהתיחס אליו וכך, כיוון שמדובר בצו אלוהי או מצפוני, מדובר למעשה בנטל. הנכה נחווה כנטל על החברה. צרכיו המיוחדים מתורגמים לאי יכולות ולחולשה וזה כבר כמעט לדבר על – נחיתות.

זה עתה דיברתי בשבח אי ההתעלמות וכבר ארצה להתריע על התעלמות מאד משמעותית. הנה אנסה להציג נקודת מבט אחרת:

האדם ה"מושלם" חרד לשלמותו. חושש לאבדה. חרד שמא יקרהו אסון ויאבד איבר או שאיבר זה או אחר בגופו יחדל לתפקד. הוא מבקש להכין עצמו לשעת צרה, שלא תבוא. הנה מצא "שפנים" להכניס למעבדת החיים. הוא מעמיד לרשותם כלים ומשאבים ועוקב אחר הסתגלותם בהעדר איבר או חוש ואף צירופים של היעדר כזה. הישרדו? היסתגלו? האם יאבדו את טעם החיים או, שימצאו בהם משמעות ויבנו לעצמם שמחת-חיים? ברור שהצלחתם היא הצלחתנו. אם יוכיחו מסוגלות, אם לא יאבדו טעם החיים, אם יתגברו על החסרים, לא רק שיגבירו את בטחוננו על כל צרה שלא תבוא, אלא אף יוכלו לשמש לנו דוגמה ומופת ליכולות ולמסוגלות, במקומות בלתי צפויים, לכאורה. על משקל: "מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים" (ברכות ל"ד), נוכל אז לומר: "במקום בו נכה מתפקד כאחד האדם, מי שאינו נכה אינו מצוי בכך. ומפגש עם נכה מתפקד עשוי לצמצם את החרדה מפני נכות.

כך, כשאדם שובר יד או רגל והם ניתנים בגבס, מה שמונע ממנו יאוש וחשש שיהפוך מיד סיעודי, הוא, ידיעתו, שקיימים בחברה רבים שמתפקדים כל חייהם או רוב חייהם כשהם רק עם יד אחת או רגל אחת ואף בלא ידיים או  רגליים מתפקדות – בכלל. כך עם פגיעה באברי החישה וכך בכלל. לא רק שבעלי נכויות אלו תורמים לבטחון זולתם, אלא הם גם מתאימים ללמד ולהדריך את הזקוקים לכך כדי שבעת צרה לא יצטרכו בעצמם "להמציא את הגלגלים". כפי שנאמר: "אין חכם כבעל הנסיון"  והחוכמה ניתנת להעברה כמובן.

(הערה: תודתי נתונה לפרופסור שלמה דשן ולחתנו, שטרחו ומצאו עבורי את מקור האימרה: "אין חכם כבעל הנסיון"; ספר "העקדה" שער י"ד, רבי יצחק עראמה).

אנחנו הנכים שואפים להיות שווים בין שווים. איננו רוצים שיפלו אותנו לרעה ואנחנו דבקים בחוק שוויון זכויות ובצדק. אין זה אומר שאנחנו באמת שווים לכל האחרים. אנחנו שווים במובן של בעלי ערך כבני-אדם, אבל, כדי להיות שווים במובנים רבים אחרים, אסור שיתעלמו מצרכינו המיוחדים. הכרה בצרכינו המיוחדים מאפשרת להבין טוב יותר את קשיינו להשתוות לאחרים למשל בתחום העבודה  והתייחסות לצרכים אלו היא תנאי לבניית פתרונות ולמתן מענים הולמים להם. ודאי שאנחנו שווים, אבל כדי שנהיה שווים בין שווים אנחנו זקוקים למענים הולמים לצרכינו המיוחדים. זה אינטרס שלנו הנכים וזה אינטרס מובהק של החברה המשלבת את הפועל ומתאמץ להשתלב.

אדם עם נכות איננו שקוף, גם מי שירצה בכך מאד, לא יוכל להתעלם מקיומו. ניתן לעוקפו, להרחיקו, להתרחק ממנו, אבל הוא קיים ובקיומו יש אמירה: אם לא תקבלו את השונות שלי, תמצאו את עצמכם בלתי מקובלים. הקושי במפגש עם השונה והמיוחד, עלול לצמצם את היכולת להבחין בשווה והמיוחד. במובן זה, מגבלה עלולה להתפס כמסך המסתיר את האישיות. מסך שמקשה להבחין בכוליות האחר ועלול לגרום לאחר שלא להבחין בזולתו. כך למשל, אדם עם נכות עלול להאשים את זולתו בהתייחסות בלתי שוויונית כלפיו, במקום לסייע לאחר להבחין בו כבן-אדם ולהקל על הסטת מגבלתו הצדה וצמצומה לקשיים בעלי משמעות טכנית הניתנים לפתרון. המומחה במצבו הוא בעל המצב עצמו ואם זה חשוב לו, יטרח ללמד את זולתו כך שהבנת מצבו והשלכות מוגבלותו תסייע לשים אותה בפרופורציה המתאימה. בכתבי את חיבורי "בוקר טוב אליהו" תיארתי איך נפל לי האסימון בדבר השלכותיה של מגבלת אדם הנעזר בכיסא גלגלים עקב שיתוק ברגליו. אינני מוכן להרגיש אשמה על כך, שלא עלה בדעתי קודם לכן, שלביתי אינני יכול להזמין נכה על כיסא גלגלים ושאם אחליט להזמינו לבית-קפה אצטרך לבדוק תחילה אם המקום נגיש לכיסא-גלגלים. על נכים אלו להקים רעש כזה בחברה, שלא יהיה בה אדם שאינו מודע להשלכות נכותם בכל הנוגע לאפשרותם להשתלב בחברה ככל האדם. האחריות על ההסברה היא שלהם ואם לא הבנתי בעצמי את כלל השלכותיו של שיתוק רגליים, ודאי שאין להוציאני להורג על כך ואפילו לא להאשימני כלל.

האחראי הראשי לנכה בחברה הוא, אפוא, הנכה עצמו.

 

16.11.11