אתחיל מדוגמה בתחום הפוליטי אבל אינני עוסק בה כאן בכלל, אלא, בעבודה סוציאלית ואנושיות:
השתתפתי הבוקר בויכוח סוער בנושא המתנחלים שפונו מגוש קטיף. חברתי לעבודה, נחמה, גילתה אמפטיה למצוקת המפונים ששוהים במאהל בלא מים זורמים, בלא מסגרות חינוכיות לילדיהם, בלא תעסוקה ובעמימות גדולה וקשה בנוגע לעתידם. גם לאלו שמתגוררים כעת בקרוונים המכונים "קרוילות", שקהילתם התפרקה וגם עתידם לוט בערפל, גם על מצוקתם קבלה מרות.
נמלאתי כעס במהלך הויכוח וטענתי, שמי שרצו לארגן את חייהם ושיתפו פעולה עם השלטון, שוהים בדירות שכורות וילדיהם שובצו במערכת החינוך ויש גם שכבר הושמו בעבודה חלופית.
למעשה עסקנו בדילמה שמוכרת לנו היטב מעבודתנו כעובדים-סוציאלים: אדם אינו מתפקד או מארגן את חייו כהלכה מסיבות שונות ומגוונות ובאפשרותנו להכריז את הכרזת האמהות: "כל אחד ישן במיטה כמו שהציע לו אותה!" זה נכון בלי ספק. נכון שאנשים דבקו בחלומם ובשליחות הפרטית והלאומית באזור המסוכן הזה וקיוו, שאם לא יקבלו את דין הגרוש מביתם ואדמתם – הם לא ינושלו. אי אפשר היה גם לחלום ולקוות ולהאמין וגם לגשת לתכנן עם הגורמים הממלכתיים את מחרת הגירוש או הפינוי. אין ספק לדעתי, שגם הם אשמים במצוקתם הנוכחית ותרמו לה תרומה משמעותית; אך אין גם ספק, שאם טעו ואם לאו – הם כעת בצרה גדולה וכואבת ובסכנה להתפס ליאוש נורא.
נחמה המעצבנת גילתה גודל נפש ובגרות ואחריות מקצועית כשלחצה על קהל מאזיניה: "לכו תראו איך הם חיים ואחר-כך תדברו!"
נכון, שתמונה אחת שווה יותר מאלף מילים, אבל אין צורך גם בהרבה פחות מילים ותאורים כדי להבין את גודל השבר והמצוקה של אחינו המפונים ואותם שבר ומצוקה ברורים בלא ספק גם אם לא היה מדובר באחים אלא באנשים זרים בקצווי תבל.
אינני רואה אסון כלל שבציבור הרחב ישמעו קולות מסוג אלו שהשמעתי אני בהאשמת המפונים. גם ההבט הזה קיים ומותר להצביע עליו אבל לי כעובד-סוציאלי יתאים הרבה יותר להקשיב לחברתי (המעצבנת) ולהסכים איתה בגילוי הבנה ואמפטיה למצוקת המפונים.
לפני שנים כבר פגשתי נושא דומה בעת שהשתתפתי בדיונים מקצועיים שעסקו באיבחון ובבניית תוכניות טיפול לאנשים שפנו לבקש טיפול פסיכולוגי.
אני זוכר כיצד הריע לבי כשבמהלך תאור המקרה הגעתי למסקנה שמדובר בסכיזואיד ולכן הוא לא מסוגל ליצור קשרים ולהתמיד בהם. התוית היתה מוכנה בידי וכמה מספק היה להניח אותה על ה"קרבן" וכעת הכל ברור: הוא כך וכך בגלל זה וזה בעברו ואם כך ברור שכשיעשה צרות בטיפול למטפלו, זה בגלל "מחלתו" ומה כבר אפשר לצפות מסכיזואיד?!
הדוגמאות האלו מעסיקות אותי במקביל לסוגיית הטיפול במתמכרים בעיקר לסמים, כאשר הם פונים לבקש סיוע, בעיקר חומרי ומכחישים את השימוש בסמים או באלכוהול. ברור שהכחשה זו נובעת בעיקר מחששם שמא לא נרצה לסייע להם במאום בטרם יבקשו עזרתנו בגמילה ויכנסו לתוכנית גמילה רצינית. בחלק מהמקרים המשתמשים לא מבינים מה זה בכלל עסקנו אם הם צורכים פה ושם גראס, "הרי זה לא הרואין!"
אני המטפל אמור להכנס לקשר עם לקוח שאני חושד שהוא מרמה אותי ומסתיר ממני דברים משמעותיים. לא מדובר על פגיעה בכבודי כמובן, אלא, במידה שבנסיבות אלו מעורבותי תהיה משמעותית בעיני הלקוח כשהוא "עובד עלי" ואם זה כוחי ועד כאן חוכמתי מגעת, האם אני האיש שמסוגל לסייע לו במצוקותיו הקשות והמורכבות?
בניתי לי אמת-מידה להעזר בה מול לקוח כזה: אם הוא עובד ומתפרנס, מבחינתי הוא אינו מתפקד כמכור ואני מוכן לקבל כעובדה וכאמת את טענתו שאינו צורך סמים. מאידך, אם אינו עובד או שעבודתו חלקית ובלתי סדירה, חשדי בעיינו עומד ואני מניח שלא בכדי חשדתי בו או האמנתי למה ששמעתי, שהוא מעורב בסמים.
זו אמת-מידה מסייעת אבל היא איננה חופשית משיפוטיות ועלולה לפגוע בלקוחות במצוקה אמיתית וקשה.
לאן מובילות אותי הדוגמאות והדילמות שהצגתי כאן?
לשאלה הזו: כיצד ניתן לשלב בגישה המקצועית – חמלה? אין לי קושי ביחס להתיחסות כלפי הלקוח, ככל שאני מודע לה ושולט בה. בלי קשר לדעותי (גם הקדומות!) אין לי בעיה להתיחס אליו באנושיות ובהגינות. הקושי שלי הוא בהרגשתי ובעמדותי, שמנסיוני – מתגנבות להתנהגותי ומשפיעות עליה גם בניגוד לרצוני. במקום אחר עסקתי בשיפוטיות סמויה של מטפל והיא העסיקה ועודנה מטרידה אותי לא כחולשה אנושית, אלא כאבן נגף בעבודה – בקשר הטיפולי.
ברור לי שחשוב "לשחק אותה" הגון ומבין ומתחשב, אבל הרבה יותר משמעותי – להיות כזה.
(מוקדש בהוקרה ובאהבה לנחמה חברתי) 12.09.05