"על החיים ועל המוות" הכרזתי בקול גדול בעומדי כילד מול 8 מדרגות יורדות במוסד בו גדלתי. הכרזה זו קדמה לקפיצה נועזת שביצעתי בתקווה, שאצליח להגיע מעבר למדרגה השמינית. מעבר לדלת החיצונית של הבניין היו 9 מדרגות ואחרי שיצאתי בשלום מה-8 עברתי לגרם הבא. מדובר כמובן בקפיצות מהמקום, בלא ריצה מקדימה לקחת תנופה.
מה יודע ומה מבין ילד בן עשר ב"חיים" ועוד יותר – ב"מוות"? ממש כלום!
אנו נבדלים בנטייתנו ליטול סיכונים. נטיה זו יש והיא מרוסנת יותר מכח הטפות המבוגרים להזהר ולהשמר לנפשנו ויש שהיא מרוסנת פחות.
כשאני משחזר לי את ילדותי הסוערת, דבר אחד זכור לי היטב והוא, שלא הבנתי כלל מה זו סכנה. אינני מתפלא כלל שילדים רצים לכביש והוריהם נאלצים לאחוז אותם בכח כדי למנוע אסון.
אולי ראוי שאתבייש להודות בכך, שחייתי כששים שנה לפני שקלטתי, שכקטוע יד, אני חייב לשמור על ידי האחת מכל משמר, שהרי פגיעה בה עלולה להופכני מייד לאדם סיעודי. אפילו לפני עשר שנים לא חשבתי במושגים אלו.
כילד שיחקתי בגפרורים וכמעט העליתי באש את הלול שלנו במושב. לתוך מפתחות הכנסתי ראשי גפרורים מפוררים…. בעצם מדוע שאפרט את המעשים המסוכנים האלו, ברור שה"שובבות" הזו יכלה להסתיים לא אחת באסון ויש שאכן כך קרה. היו נפילות והיו פציעות בדרגות שונות והיו כוויות. ניתן לטעון, שטוב לחוות גם דברים כגון אלו כדי לצבור נסיון חיים, שהרי אין חכם כבעל נסיון. אולם, מה רע לצבור נסיון על גבם של אחרים? ייפול אברהם ויכווה יצחק ויעקב ישבור לו יד או רגל ואני ובני ביתי נצא לנו בשלום. חכמים מסוגלים ללמוד לקח גם מזולתם.
קשה לעמוד ולהמתין לחצות כביש סואן כאשר התנועה זורמת לה כנחל איתן ומעבר החצייה אינו עוצר אותה ולו לרגע. אחרי כמה דקות מתחילים לאבד סבלנות וכועסים לא על הנהגים הרבים שעברו מבלי לאפשר לנו לחצות, אלא דווקא על הנהג שכעת מתקרב ואיך זה שלא אכפת לו, שאנחנו עומדים כאן כבר שעה? טוב, לא בדיוק שעה, אולי 4 דקות אבל הן נדמות לנו כשעה לפחות. ואז מה? נרד לכביש ושנראה אותו דורס אותנו!!! אם הנהג בדיוק קיבל מסרון או אחד מאלפי הדברים שעלולים להסיח את דעתו, הוא פשוט לא יבחין בכלל בקיומנו. ומה אם אנחנו הנהג? עקב נכותי אינני נוהג אבל אני יכול לתאר לעצמי את המון המצבים בהם נהגים נוטלים סיכונים ממש מדי יום. מאותתים ויוצאים מההנחה המופרכת לעתים לצערנו העמוק, שזולתם ינהג בהתאם. מאיצים בתקווה שיספיקו לחלוף בצומת בטרם יתחלף אור הרמזור ועוד ועוד. כל אחד מאתנו עד למה שנגדיר בלי היסוס כנס, שקורה לנו שוב ושוב בחיינו – בכבישים ובכלל.
מה עלינו להסיק מכל התאור שהבאתי ושאינו מחדש דבר לאיש? ראשית, שלפחות מצווה אחת ראוי שנקפיד לקיים בכל מאודנו והיא: להשמר לנפשותינו. קל להשיג זאת אם נאמץ את "ואהבת לרעך כמוך", שהרי אם נתקרב למעלה זו ודאי נשפר מאד את איכות חיינו. מסקנה חשובה נוספת, שהיא סיבת החלטתי לכתוב חיבור זה היא, שכיוון שלילדים אין שום חוש סכנה והבנה ממשית אודותיה, חובתנו להגביר את שמירתנו עליהם. ודאי שנסביר ונטיף ונזהיר, אבל, עלינו לצאת מההנחה, שהם לא מסוגלים באמת להבין את הסכנות ולכן, חובתנו לדאוג לצמצם ככל שנוכל את הסתכנותם. ילד בן 9, כך אומרים לנו, מתחיל להיות מסוגל לחצות כביש לבדו. נכון שכבר יש לו מסוגלות "אובייקטיבית" לכך, אבל האם אנחנו הבוגרים יודעים היטב איך לחצות כביש מבלי להסתכן?
בעבר הקפדנו להעלות חומרי ניקוי מסוכנים וחומרי הדברה למקומות גבוהים, שהערכנו כי הם מעבר להישג ידם של ילדינו. הסתבר לנו, שידם משגת כל ואז פותחו פטנטים המקשים על פתיחת הבקבוקים והמיכלים המכילים חומרים מסוכנים. הנסיון המר לימד אותנו, שעמודי חשמל עלולים להפוך מלכודת מוות לילדים וננקטים אמצעים להקשות על הטיפוס כדי למנוע אסונות. זה הכיוון לו אנו מחוייבים. בטרם נעיף מבטים סביבנו ונבדוק מה ניתן לעשות כדי שסביבתנו תראה יפה ומטופחת יותר, ראוי שנבדוק, בסוקרנו את סביבתנו – מה עוד נוכל לעשות כדי לצמצם את הסיכון לילדים שלנו. הם יוכלו להמשיך להכריז: "על החיים ועל המוות" ואנחנו נפעל כך שיגשימו את החיים וידחו מילדותם את המוות.
22.10.08