על הצלחה בחיים

כשאנחנו חושבים על הצלחה בחיים, כוונתנו בד"כ לדברים מוגדרים מסוימים. קודם לכל, אנשים מקשרים בין הצלחה לבין הישגים; מדובר בהישגים במגוון רחב מאד של תחומים: כסף – עושר, נכסים;  השכלה – תיכונית, אקדמאית, תורנית;  מקצוע יוקרתי  – רופא, עו"ד, איש-מחשבים, מהנדס, טייס;  מעמד חברתי – נבחר ציבור, ראש עיריה, ח"כ, שר, ראש-ממשלה, נשיא;  ידוע ומפורסם בציבור – שחקן, זמר, פרשן;  בעל הישגים מרשימים במיוחד – ספורטאי, הרפתקן;  בולט במראהו הנאה – דוגמן ועוד ועוד.

יש כאן שילוב של נתונים טבעיים (מראה, כשרונות) והשקעה אישית רצינית – רכישת השכלה, תירגול והתמדה.

אנחנו מודדים הצלחה בחיים גם בתחומים כגון: הקמת משפחה, הצבת הצאצאים בחברה, מקובלות בחברה, מעורבות חברתית ותרומה למען הזולת.

ישנם גם מדדים סובייקטיביים, שהם לא פחות חשובים ומשמעותיים מהאוביקטיביים, למשל, השאלות: עד כמה אדם מרוצה מעצמו, עד כמה הוא מוצא סיפוק במעשיו ובכלל – עד כמה הוא מאושר.

כשדיברנו פעם על אושר בחיים, כבר עסקנו בכך, שישנם אנשים שיש להם לכאורה הכל ובכל-זאת הם מרבים לסבול ולקטר!  לעומתם ישנם עניים ולכאורה כאלו שלא שפר גורלם והם שמחים ומאושרים!

מפורסמת האמרה: "איזה הוא עשיר? השמח בחלקו; אך, האומנם אין חשיבות למה שכלול ב"חלקו"? האם באמת הדייג העני בביקתה הדלה עשוי להרגיש "עשיר" יותר מהמלך השוכן בארמון מפואר?

כשאנו חוזרים לשאלת ההצלחה בחיים, קשה לנו להשתחרר מהמדדים שמניתי קודם. כולנו שבויים בערכים ובאמות-מידה של תרבותנו. בכל-זאת, לא נפחית מערך הרגשתו של האדם: הרגשת האדם עצמו כמוצלח או ככישלון, משמעותית כמשפיעה על האופן בו הוא מתנהג בין אנשים. זה משפיע מאד על הדרך בה אנשים תופסים אותו.

אדם שמרגיש שהוא כשלון ואין ערך לדברים שונים בחייו, משדר זאת לסביבתו וזה הרושם שמתקבל אצל האחרים.  לא נדיר מצב בו לא התאפשר למישהו לרכוש השכלה גבוהה, הוא אף לא רכש מקצוע מכובד וגם בעסקים לא הגיע לשגשוג וכו' וכו' אבל, הוא איש עבודה חרוץ ומסור, מתייחס בחום לחבריו, יודע להקשיב להם, שומר בסוד את מה שהוא שומע מהם כשהם שופכים את לבם באוזניו,  מקפיד לעודדם בעת צרתם, מתעניין בשמחותיהם ובעצבונם ובקיצור: יודע להיות חבר טוב! זה לא דבר של מה בכך! זה יכול להיות חשוב יותר מהרבה הישגים אחרים. קודם-כל הוא יודע להיות בן-אדם, כמו שאומרים ולא כל אחד כל-כך מוצלח בכך. זה עניין של גישה ערכית בחיים, שאיננה חשובה פחות מגישות אחרות.

אולי לכך כיוונו חז"ל באומרם: "דרך ארץ קדמה לתורה!"

(כמשתמע במסכת מנחות, ס"ח, ב). בכל אחד מאתנו נמצא גרעין אנושי, זו האפשרות להתנהג כבן-אדם. יש אין-סוף דרכים לבטא או לממש גרעין זה בעולם החיצוני: כשרונות וכישורים, הישגים. כן קיימות מערכות היחסים שאדם בונה סביבו עם משפחתו, חבריו, שכניו, בני קהילתו, בני עירו וארצו ובני-האדם בעולם כולו. מי שאכפת לו    מאחרים ואכפתיות זו עוברת לעוד ועוד מעגלים מתרחבים, יכול להגיע בכך למידה רבה של הצלחה בחייו. להביע אהבה לזולת, לנהוג כבוד באחרים, להושיט יד בעצה ובדרכים אחרות לקרובים לנו ואף לרחוקים, לתרום בדרכים שונות לנזקקים, לא להתעלם ממצוקות גם של זרים לנו בקצה אחר של העולם – גם כל אלו עשויים להוות מדד מאד משמעותי להצלחה ולמוצלחות.

בשבוע שעבר עקבנו אחרי שני טקסים מרשימים: אחד שפתח את חגיגות חג-העצמאות – העלאת המשואות בהר הרצל והשני,  שנעל את חג-העצמאות – טקס חלוקת פרס ישראל.  מי לא חש גאווה כששמע את ירון כהן, שנולד עם תסמונת Down מעלה משואה לכבוד האנשים עם צרכים מיוחדים?

גברת רות רזניק,  שייסדה עמותה למניעת אלימות נגד נשים והקימה שלושה מיקלטים לנשים מוכות, גם היא פעלה על חשבון צרכים אישיים שונים שלה  וידעה לרתום צורך בעשייה ובפרסום לבניית מפעל חיים לטובת הזולת.

ליד מדענים ואנשי-רוח שקיבלו את פרס ישראל ראינו גם את שלישית הגשש החיוור, שתרמו כל-כך הרבה לשמחנו ולעשותנו מאושרים.

עם חתני הפרס הייתה גם גברת שולמית אלוני, הידועה במלחמותיה לזכויות האזרח. היה גם יהודי מקיבוץ סעד,  שפעל במסירות נפש למען העלייה.

החברה מעריכה ומוקירה הישגים וקושרת אותם להצלחה, אך, אנחנו יודעים גם להעריך פעילות אנושית כהצלחה המזכה בכבוד ובפרסים.

הנכסים הגדולים האמיתיים שצובר האדם אינם רכוש (אומרים בערבית: בתכריכים אין כיסים!  איש אינו לוקח איתו אפילו אגורה!). כשאדם פורש לגימלאות, אפילו מתפקיד בכיר מאד כמו נשיא מדינה, הוא מאבד את מעמדו הרם בחברה. מה שאדם משאיר אחריו אל תוך העתיד הוא זכרון מעשיו ותרומתו לאחרים.

את גברת מרים מוזס אנחנו זוכרים גם בזכות הבניין בו אנחנו יושבים כעת, מרפאת השיניים שהקימה, אולם ההתעמלות וכו' וכו' אך אלו הם רק המחשה נמשכת לרוחה הגדולה. אלו עדויות נוספות ומוחשיות לכך, שהיה אכפת לה מהעיוורים ושהיא שאפה בכל מאודה לקדם אותנו ולתרום לאושרנו. מה שזוכרים כהצלחה שלה זו לא העובדה שהגיעה להתגורר בוילה בהרצלייה-פיתוח.  כל מה שעשתה למעננו ושנמשך מעבר לקיום הפרטי שלה כל זה מעיד על הצלחה יוצאת מהכלל ונדירה של אישה מיוחדת זו.

המדד המשמעותי ביותר להצלחתו של אדם בחייו לדעתי הוא: עד כמה הצליח להביא לכך, שאחרים "יצליחו" בזכותו. כלומר, עד כמה ידע לתרום לאושרם ורווחתם של זולתו.

(הרצאה במועדון החברתי לעיוורים בהרצלייה בתאריך: 16.05.02)