על נתינת הורים
חמדה אלון בסיום ספרה: "זר לא יבוא", מתארת כיצד כל חיינו אנו נפרדים. התינוקות מהמוצצים, מהבובות וכן הלאה. במקביל לכך שכל חיינו רצופים מפגשים חדשים והיכרויות חדשות, הם אכן מלאים פרידות ועזיבות ואובדנים.
כשאנו נפרדים או מאבדים דבר מה יקר, קשה וכואב לנו, אולם, קל להפרד מסבל, ממחסור, מבדידות.
בשורה על הריון שנקלט מתחילה פרשת קשר ואהבה ותלות, שבמובנים מסויימים ימשכו לאורך חיי הילוד ויולדתו. במקביל, עם צמיחת החיים החדשים בקרבה, מתחיל הליך בניית ההיפרדות שמומחשת בעוצמה לראשונה כשנולד התינוק. הוא יוצא מגוף האם ובמקביל להיפרדות הפיזית, מתחיל להבנות האחר הנפרד – רגשית, חברתית ובהמשך גם כלכלית, גאוגרפית ואידיאית. יקום אחר שהוא עולם בפני עצמו ורק אין-סוף גמישות ויצירתיות בגישה אליו, יכולות לשמר קשר חם וייחודי למרות כל התמורות.
דנים רבות באינטרס המולידים לשימור המשכיותם, אותו יסוד איתן, שעושה אותנו נכונים לנתינה מיוחדת במינה לצאצאינו. הם ופרי רוחנו – זה מה שאנו מותירים אחרינו להבטיח את המשכיותנו. על בסיס אגואיסטי מובהק אנו מוכנים אפילו להקריב עצמנו למען צאצאינו, שהרי בלאו-הכי אנו צפויים לשרוד הרבה פחות מהם ורק בזכותם נמשיך את קיומנו על פני האדמה.
על רקע זה אפשר להבין את נכונותנו להעניק להם, לטפחם, לקוות להצלחתם והתקדמותם עד כי נאמר בצדק רב: "אין אדם מתקנא לא בבנו ולא בתלמידו". שהרי, שלי שלו כיוון שבמובן בסיסי – שלו שלי!
בחברה המסורתית הולידו צאצאים כדי לחזק את כוחה הכלכלי של המשפחה. האב רצה יותר ויותר בנים לצדו, כדי שיסייעו לו בעמלו – תוספת ידים עובדות. נתינתו להם הציבה ציפיה ברורה לקבל תמורה הולמת די מהר.
הגישה שלנו היום היא להעניק לילדינו ככל יכולתנו תוך מאמץ להותיר משאבים לעצמנו, כדי להבטיח את עתידנו ככל האפשר מבלי להזדקק להם באחריתנו. אנו מצפים לאיזו הדדיות בינינו בהתבגרם (גם כדי שלא נגדל חלילה טפילים), אולם, ציפייתנו הבסיסית מהם היא, שיעניקו הם לילדיהם ולא שיחזירו לנו מה שקיבלו מאיתנו.
חלק משמעותי, לדעתי, מאי ההבנות והמתחים שאנו פוגשים בין הורים לילדיהם הבוגרים, נובעים מצפיות לא מותאמות של ההורים מילדיהם. הורים שהרבו להעניק מבלי שהבטיחו את עצמם ואת עתידם (בעיקר הכלכלי, אבל לא רק), הם אלו שמתאכזבים קשות כשאינם זוכים לתמורה נאותה, לתפיסתם – מילדיהם. אותם הורים לילדים קטנים שבשיחות איתי אומרים: "אני לא אכפת לי מעצמי, העיקר שלילדים שלי יהיה טוב", אותם הורים הם אלו שנשענים קשות על צמיחת ילדיהם. הם אינם מודעים לכך, שהם מגדלים את ילדיהם בעיקר כדי שבעתיד ידאגו הילדים האלו לאושרם, שהרי היום הם מקריבים עצמם ממש למענם.
תכופות אני מוצא עצמי מצהיר בפני הורים אלו, שלא יתכן ילד מאושר שטוב לו כאשר לא טוב להוריו. כלומר, אם רצונם לתרום לאושרו של ילדם, עליהם לעשות לשיפור חייהם שלהם.
ניתן לסכם ולומר, שטוב נעשה אם נפעל להבטחת המשך קיומנו בחיינו ובמקביל – להבטחת המשכיותנו מעבר לקיומנו בארצות החיים.
25.03.06