על שחיקה בעבודה

נושא זה קיבל כיסוי רחב בספרות המקצועית. ארצה לגעת בחלק הסמוי של השחיקה. למעשה, מדויק יותר יהיה לדבר על סימנים סמויים המעידים על קיומה של שחיקה.מוכרים גורמים שונים לכך, שעובד חווה שחיקה בעבודה ויש פירוט התסמינים המעידים על מצבו זה. נסיוני האישי כולל בתוכו תוכן מסוים המעיד לדעתי על כך שנשחקתי בעבודתי כמנהל וכפעיל ציבור ועל נסיון זה אעמוד כאן.

בתקופה בה עבדתי כשכיר, החלק של הטיפול בלקוחות (טיפול פסיכו-סוציאלי) ובהמשך החלק של הדרכת העובדים והניהול, העסיקו אותי אינטנסיבית. לא חששתי פן אשחק כי אהבתי את מה שאני עושה, הגעתי בחשק לעבודה, קיבלתי לרוב משוב חיובי ומפרגן והרגשתי מוערך על ידי הלקוחות, העמיתים והממונים עלי. כשלמדתי על שחיקה בעבודה, חשבתי שזו סכנה רחוקה ממני ושאיננה קיימת לגבי.

אירוע הלב שפקד אותי לפני כחמש שנים, הביא אותי לכלל מסקנה, שכאשר אני מצרף את החלק התורשתי שכנראה קיים, לגורמי הלחץ הסביבתיים, התוצאה היא טראומה זו. אחר ההחלמה חזרתי לעבודה עם החלטה לצמצם את היקף משרתי ולוותר כליל על החלק הניהולי. בחרתי להמשיך לעסוק רק בטיפול זוגי ופרטני ובהדרכת הורים.

במקביל להחלטותיי אלו,הבחנתי בקושי עצום שנוצר בי להשתתף בישיבות צוות, בדיונים קבוצתיים ובסדנאות. נוצרה בי ממש התנגדות עזה לקחת חלק במפגשים אלו.  פרשתי מהצוות שאליו השתייכתי ונותרתי "זאב בודד" ומאושר.

לאחר פרישתי המוקדמת מהעבודה לפני כשנתיים, קיבלתי הצעות שונות להצטרף למיזמים ולקבוצות עבודה והרגשתי שאינני מסוגל לקחת חלק אפילו בישיבה אחת. "נגמר לי הסוס" בכל הנוגע לקבוצות דיון, ועדות היגוי, צוותי עבודה וכך גם לגבי גופים וקבוצות העוסקים בפעילות ציבורית למיניה.

אין לי ספק, שמדובר במצב שחיקה קשה, שחוויתי ושעודני חווה.

נכון שביסודי אינני יזם גדול ואחד הדברים המבורכים בעיניי היא השגרה ובכל זאת, קידמתי נושאים ויוזמות והמצב שהגעתי אליו, כמתואר קודם, בהחלט מצביע על שחיקה רצינית מעבר לדפוסים וסגנון.

הופתעתי לגלות, שנשחקתי קשה והבנתי, שקיימת שחיקה סמויה מעין הפרט וזולתו, שחיקה שאיננה מתבטאת בקבוצת התסמינים המתוארים בספרות. ביטוייה שונים מהמוכר והמפורט אבל התוצאה התפקודית זהה.

זיהיתי בין הגורמים המוכרים בספרות את אלו ש"חברו אלי" ולכן אינני מופתע מעצם השחקותי. מה שכן הפתיע אותי זה העדר כל סימן מוכר לכך שהלכתי ונשחקתי. לא זיהיתי סימני לחץ פיזיולוגיים – אכלתי בתיאבון, ראשי לא כאב, לחץ דמי הגבוה מעט נהנה מבסיס תורשתי מוכח. מבחינה פסיכולוגית לא היו לי בעיות קשב וריכוז, זכרוני עבד יפה, לא חוויתי דכאון ואפילו לא עצב המתחייב בנסיבות חיינו בארצנו הסוערת. התנהגותי לא כללה עישון, ממנו נפרדתי עשרות שנים בעבר. לשתיית אלכוהול הגעתי רק בכוס יין בשבת ומהעבודה נעדרתי אולי 3 ימים בשנה או שנתיים כשהשפעת הכריעה אותי ממש.

כך, שלא היו לי סימנים כלשהם שאני הולך ונשחק ורק בדיעבד אני מבין שאי יכולתי היום לתפקד בתחומים מסוימים מעידה על כך, ש"באו מים עד נפש" ושלמצבים החברתיים/אירגוניים האלו שוב לא אכנס.

אבל ודאי שלא "רק על עצמי לספר" רציתי. באתי להסב את תשומת הלב לכך, שישנם עוד סימנים המעידים על תהליך השחיקה וכדאי להיות ערים כלפיהם. למרות היותי מאושר בעבודה וללא התסמינים שקודם נגעתי בחלק מהמוכרים בספרות, כשאני משחזר את השתלשלות העניינים הרלוונטיים, היו גם היו סימני שחיקה. הסתייגותי מהשתתפות בסדנאות הלכה וגברה עם השנים וכך גם קוצר רוחי בדיונים ארוכים ומיגעים.

קוריוז: באחת מועדות ההחלטה בהן השתתפתי, בה צוות רב מקצועי בונה תוכנית טיפול לילד ומשפחתו, הפכתי יותר ויותר קצר רוח. כעבור שעה וחצי ואולי יותר, התרעתי על התמשכות הדיונים והודעתי, שתוך זמן מוגדר אצא. יושבת ראש הועדה השיבה בסבלנות (מופלגת) האופיינית לה: "אנחנו נדון כמה זמן שידרשו צרכיו של הילד". על כך הגבתי: "צרכיו ובעיותיו התפתחו במשך 12 שנות חייו, נצטרך לשבת 12 שנים כדי למצוא להם מזור?"

כך, למרות שאני רואה עצמי ומוכר כאוהב אדם, הפכתי יותר ויותר נרגן וזה התבטא בהזדמנויות ובצורות שונות.

קוריוז נוסף: באחת מאותן ועדות-החלטה, דיברה פסיכולוגית בקול חלש והיה קשה לשמוע את דבריה. הערתי: "לא אכלת טוב הבוקר?" ביקשתי שתרים את קולה. כשהמשיכה באותו טון ממש, חזרתי והערתי, שאני מתקשה להאזין לדבריה בגלל מאמץ הנובע מדיבורה החלש. בפעם השלישית אמרתי: "אני לא שומע, אבל אם כך כנראה שזה לא חשוב".

לא אלאה יותר את קוראיי בדוגמאות נוספות, אבל היו!!!

אעיר רק, שיותר ויותר היה חשוב לי, שישיבות שאני מנהל תתחלנה במועד, שסלולרים פתוחים בישיבה יהיו רק באישור מראש וכאשר כל המשתתפים מיודעים על כך שניתן האישור להשאירו פתוח. שישיבות תסתיימנה בדיוק בזמן או לפניו, אבל לא תפלושנה מעבר לזמן שנקבע להן. נו יש לי עוד ועוד דוגמאות לנהלים שהיו חשובים לי ושהקפדתי להנחילם למודרכי וחברי לעבודה.

לא הייתי שולל ערכם של כל אלו, אבל בהתייחס לכמות האנרגיה שהשקעתי בכך, נראה שגם זה סלל את הדרך למצב השחיקה אליו הגעתי.

אסכם אפוא ואומר, שיש מצבים שמעידים על תהליך השחקותו של עובד גם אם הם פחות גלויים ומוכרים כסימנים מובהקים לכך. יש שמיחסים דברים לאישיותו כאשר הם בעצם ביטויים התנהגותיים ותוצאת מצבים שהולכים ושוחקים אותו. זיהויים של סימנים כאלו, עשוי לסייע להערך לאתר את הגורמים להם ולצמצם את סכנת השחיקה של אותו עובד.

26.04.10