פריצת גבולות

"קול המון כקול שדי" ולכן, אני חוזר וטוען, שעיקר הקושי בנכות הוא גישת החברה אליה. בעלי נכויות הנחשבות קשות מאד, תופסים לעתים מקום של כבוד בעשייה ובחשיבה האנושית וגם איכות חייהם יש שהיא גבוהה ביותר. בכתבי על "העיוורון נסוג", עמדתי על השפעת הקידמה על נכות קשה זו והבעתי דעתי על משמעות מגבלה זו היום ו"דעיכתה" הצפויה בעתיד. חלק מפריצת גבולות המוגבלות מתבצע בזכות החברה ומשאבים חומריים ורוחניים שהיא מקצה לפיתוח וחלק אחר מתרחש למרות גישתה של החברה.

מוכרת המצגת המתארת תחרות צפרדעים בקפיצה לגובה כדי להעפיל לראש מגדל. המגדל נישא ורם וכל הקהל הצופה בתחרות משוכנע, שהוא גבוה מכדי שצפרדע תצליח להעפיל לראשו. אחת הצפרדעים עושה זאת לבסוף ומסתבר, שצפרדע זו – חרשת! היא לא שמעה את רחש ההמון המביע בטחונו בכך שאין סיכוי להגיע ליעד.

גדול כוחם של חיזוקים חיוביים כשם שגדול כוחם של השליליים.

בכתבי על "מתן אמון, מתן סיכוי", ציינתי כיצד אמון לו זכיתי בראשית דרכי המקצועית, חיזק אותי וסלל את המשך דרכי במעלה. ערך רב לכח המוענק מהזולת, אלא, שקיומו מותנה במודעותו של האחר וברצונו הטוב כלפינו. כאשר הם קיימים, זה עשוי בהחלט להועיל, אבל מה קורה כשהם אינם מצויים?

"אם אין אני לי, מי לי?" ("אבות, 1, י"ד") ההצהרה האולטימטיבית לנטילת אחריות הפרט לעצמו. מוטלת אם כן אחריות אישית על כל אחד ואחד, לפרוץ את גבולות הדעות הקדומות ואי האמון הרווחים בציבור ולבנות על פי מסוגלותו האמיתית. איך להתחיל? להציב מטרות? לרשום יעדים? אלו כלים מצוינים ופרקטיים. אלא שלא הם הבסיס לעשייה מרחיקת לכת ופורצת גבולות. הכל מתחיל ב—חלום! החזון עשוי להוביל לפריצות הגדולות באמת. לחלום אפשר על הכל. בוחן המציאות אינו מטרפד נסיקה לגבהים.

בברכת הלבנה, המכונה גם קידוש הלבנה, הנאמרת במחציתו הראשונה של החודש, אומרים: "כשם שאני רוקד כנגדך ואיני נוגע בך, כך אם ירקדו אחרים כנגדי להזיקני לא יגעו בי, תיפול עליהם אימתה ופחד, ולמפרע."  משהגיע אדם להלך על הירח, שאלו בדבר העדר החזון בקרב חכמינו. השיבו יודעי דבר, לא נאמר שלא נוכל לגעת בירח, נאמר על ריחוקו מאתנו להדגמת הקושי של אויבינו להתקרב ולפגוע בנו.

בהקשר זה ניתן לצטט את הקביעה: "באין חזון, נפרע עם" (משלי, 19, י"ח). בכח החזון ניתן להשיג לכידות וגיבוש וכדאי שזה יכלול דעות מציאותיות ולא – קדומות.

החזון כולל את יסוד החלימה, חזיון, אך גם את החלק הנבואי, התחזית העתידית. רק ראייה כזו הובילה את האדם ליצר כלי-טייס ולחדור למעמקי האטום, לנסוק לחלל ולבוא במצולות הים.

השאלה היא, אם אנו הנכים מצפים מהחברה לחלום עבורנו ואז למשוך אותנו בצוארוננו לעבר אותו חזון, או, שאנו החלטיים להדחק ולהדחף במרפקינו ובחוכמתנו, כדי להגיע לאותם מקומות.

את סדרי העדיפויות שלי, אני קובע. הצורך שלי להשתייך ודאי עולה לאין ערוך על הצורך של החברה לשייך אותי לתוכה. מכאן, שהאינטרס שלי הרבה יותר חזק והוא עשוי לשמש קרש קפיצה הרבה יותר משמעותי מהחבל שאולי מטילים פה ושם לעברי.

בשביל הזולת, פריצת גבולות שלנו מהווה קוריוז מעניין ומסקרן. בשבילנו הנכים, היא צורך ראשון במעלה ודחוף. אכפת לי מאד מה יקרה בדור הבא או בבאים אחריו, אבל אכפת לי לא פחות מה קורה כעת. לא בכדי ממשיכים חכמינו את קביעתם לגבי אחריות הפרט לגורלו ומוסיפים: "ואם לא עכשיו, אימתי?" כלומר, אכן עליך לעשות למען עצמך ועשייה זו נכון שתתרחש כבר כעת!

אז מה בעצם עלי לעשות? הדאגה לקיומי ולרווחתי גוזלת את כל זמני וכוחותיי ואם אצטרך גם למצוא זמן ואנרגיות לפריצת גבולות ולקידום קבוצת ההשתייכות שלי בנכותי – איך אעמוד בזה בכלל?

מסתבר, שהבטחת חיי משמעות לעצמי, איננה משהו שונה מעשייה למען חבריי לגורל. השגת שינוי בעולם בכלל,אין לצפות שתהייה מוטלת ונעשית בידי מעטים בעלי מסוגלות –  ככל שיהיו. כל אחד בחלקת חייו שלו צריך ויכול לפעול ברוח שיר חנוכה: "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן!"

השתלבות של כל אחד כפרט מועיל בחברה, מעניקה לו שייכות וחיי משמעות ובד בבד תורמת לקידום המגזר בו הוא מזוהה ולשינוי התפיסה החברתית אותו. אם את השתייכותנו אנו בונים וקונים בהענקה לזולתנו, אזי, היא בעצם תלויה בנו ולא בו. ברגע שאחרים זקוקים לנו, כלומר, שהבחינו בכך שיש להם מה לקבל מאתנו, כבר פחות חשוב להם כמה אנחנו רואים או שומעים או הולכים או מבינים. כאשר חברתי העיוורת אופה עוגה או מבשלת אוכל ומביאה אותו לבית אבלים (סליחה על הדוגמה), הם מבחינים ועסוקים ומעריכים את עשייתה כמבשלת ולא טרודים במגבלתה. אולי היותה בעלת מגבלה זוכה מהם להערכת יתר נוכח מסוגלותה ועשייתה המועילה. מי יוביל אדם רואה באזור חשוך או כשיש הפסקת חשמל פתאומית – טוב יותר מאשר מי שרגיל לתפקד בהעדר ראייה? במובן מסוים, סיוע למי שאין לו מגבלה ניכרת לעין,יכול וצריך שינתן תכופות על ידי מי שמכיר את מצב המוגבלות ולמד לתפקד בו. אין צורך להמתין לארוע נדיר כמו הפסקת חשמל. עשיה פורצת גבולות מהווה מסר ברור של יכולת שמלמדת. כך עסקתי בערך המוסף בנכה בעבודה וכך עסקתי לאחרונה בהרצאתי ביום עיון על חסמים בפני עיוורים להגיע לטיפול ולמידע.

הדעות הקדומות קיימות. הן לא נוצרו במקרה ונמצצו מהאצבע. החברה פגשה מצבים שגרמו לה לאחוז בהן. כעס על אחרים בגלל דעותיהם הקדומות יכול לסייע לנו בהוצאת קיטור, אבל אינו משנה את תפיסותיהם. עלינו להצית את הלפיד ולשאת אותו לנגד עיניהם ולהובילם לכיוון היעדים החשובים לנו. הסברה, הבלגה,עשיה מועילה ומסוגלות תורמת – כל אלה עשויים להשיג את המטרה.

אני מתפעל הרבה פחות מאחרים ממסוגלויות שונות שלי, אבל אם התפעלותם תורמת לתפיסתם שאני מסוגל ליותר ממה שציפו, מה רע?

אז הנה ארים את הכפפה שהטלתי ואסביר משהו שאולי טועים בו לעתים תכופות:

אחד הדברים שמקשים במיוחד על נכה מסתגל ומתפקד, אלו הם המצבים המביכים בהם יכולותיו אינן באות לידי ביטוי. אדם עיוור, למשל, שרכש מיומנויות ניידות עצמאית, עשוי להסתדר בכוחות עצמו ברחובות ובמבנים מוכרים. ניכרות עצמאותו ובטחונו עד כי גם כשמדובר בעיוור מוחלט, יש שמתקשים להאמין שהוא ממש לא רואה דבר. אבל, בהגיעו לאזור בלתי מוכר לו בחוץ או בתוך מבנה, הוא מפגין הרבה פחות בטחון ויש שנוצר רושם שהוא חסר אונים וכמעט אבוד. במצבים כגון אלו, בטחונו העצמי נפגע והוא בהחלט לא במיטבו. עכשיו נתאר לעצמנו, שבהגיעו למשל לראיון עבודה, הוא מבקש להרשים ואף מצהיר על היותו מתפקד ועצמאי. אם אינו מוצא בכוחות עצמו את הכיסא הפנוי בחדר בו נערך הראיון ואם בהושיטו ידו לגעת בשולחן שלפניו הוא גם נתקל שלא בכוונה בכוס שמונחת בקצהו או בכל חפץ שביר אחר שנמצא שם, עכשיו שידרוש מהמראיין להתרשם מכל יכולותיו העצומות?

במקום בו עבדתי שנים רבות, לא הכנתי לעצמי קפה במטבח. הסדר בו היה רחוק מלהרשים ולמרות שאני אוהב להכין בעצמי את הקפה שאני שותה, נהגתי לגייס למשימה חברות לעבודה (רק חלק התאימו למשימה המיוחדת הזו!) למי שאינו מכיר אותי, לשמוע שאני מבשל ומטגן וקולה בבית, נשמע קצת סיפורים (טוב, לגבי קלייה אולי לא היה ספק כי לבוטנים שקליתי והבאתי לעבודה הסתערו רבים).

אני מדבר אם כן על פער גדול שעלול להיווצר בהתרשמות מאדם עם מגבלה כאשר בתנאי סביבה שונים יתכנו הבדלים גדולים ביכולותיו. ברור, שכאשר יכיר את הרחוב החדש ומכשוליו ואת המבנה הזר לו, ינצל את כישורי הניידות וההתמצאות שלו וניתן יהיה להתרשם נכונה מתפקודו הכללי.

בעולמות תוכן אחרים כל אחד יודע על מה אני מדבר כי זה נוגע גם לו.

קיים כאן אם כן קושי מובן בתפיסת החברה את המוגבלות והשלכותיה וקושי מקביל של הנכה המפגין פערים כה גדולים בתפקודו בנסיבות שונות. נראה לי, שחשוב לציין זאת וזאת עשיתי במסגרת מאמציי לפרוץ דרך וגבול.

04.01.2010