אז איך אני כותב? כיצד יוצר אדם זו שאלה מרתקת בייחוד כי נראה, שאנחנו שונים גם בתחום הזה.
לנגד עיני שני היוצרים האדירים בתחום המוסיקה – בטהובן ומוצרט, שלא נתקשה להגדירם כגאונים בתחומם. בטהובן מתואר כמי שטרח ויגע ונאבק וכתב ומחק וחזר וכתב ומחק – עד שהוציא מתחת ידיו את יצירותיו הנפלאות. לעומתו מתואר מוצרט כמי ש"שלף מהשרוול" את מאות יצירותיו; כתב מהר ובקלות ולמרות חייו הקצרים הספקו היה אדיר ומעולה.
נגעתי כאן רק במאפיין אחד של תהליך היצירה ולאו דווקא מהמשמעותיים שבו. שאלת ההשראה מעסיקה אותי יותר.
כדי לתאר את דרכי שלי ביצירה אקדים ואציין, שכשניגשתי לכתוב מסמך זה, כלל לא חשבתי על המוסיקאים האלו ולא תיכננתי כלל להזכירם כאן. למעשה, בניגוד למה שלמדתי עוד בבית הספר היסודי לגבי כתיבת חיבור, אינני רושם לי נקודות ואינני בונה מסגרת מוקדמת לחיבור או למאמר. כתיבתי במידה רבה היא אסוציאטיבית.
קושי אישי, שלא ארצה להרחיב בו כאן, הוא אי יכולתי לעבד דברים שאני כותב, כלומר, הקושי שלי לערוך ולשפץ דברים שאני כותב. לנושא זה אתייחס בהרחבה במקום אחר וכשזה יקרה, אדאג "לשתול" כאן הפניה לשם.
אגש לתאר כדוגמה כיצד נוצר בי או נכון יותר לומר – מתוכי, למשל מה שכתבתי לאחרונה תחת השם: "שירת חיינו".
תוך כדי צעידה על ההליכון, חולפת במוחי מחשבה ומתחיל זרם אסוציאציות בהקשר אליה. מנסיוני אני יודע, שכאשר אגיע למחשב כדי להעלות את הדברים על הכתב, חלק פשוט יישכח. אני צריך עוד לסיים את הצעידה ולהמשיך עם כפיפות הבטן ועוד ואז חייב מקלחת וארוחת הערב ממש לא סובלת דיחוי אחר מאמץ כל כך אינטנסיבי.
אני תופס עצמי ממש בולם את מרוץ המחשבות, מסיח דעתי לדברים אחרים ומחכה בקוצר רוח לרגע בו אשב מול המקלדת ואוכל לתת דרור לרעיונותיי.
כשזה קורה, אני פותח מסמך עם תאריך וחושב על שם מתאים ורושם כמעט את השם הראשון שעולה בדעתי בהקשר לרעיון הבסיסי שברצוני לעסוק בו ולהרחיבו. בשלב הזה אני מרגיש מרוכז ושופע, קצת מנותק מהחוץ והדברים זורמים מתוכי בקצב ההקלדה המהיר שלי. החיבורים שלרוב אורכם עמוד עד עמוד וחצי נכתבים תוך 20 דקות וכמעט הטקסט המקורי הוא זה שמגיע בסופו של דבר לאתר שבאינטרנט.
צורת הכתיבה הזו או היצירה הזו מונעת במידה מסוימת ואולי אפילו ניכרת – העמקה ומיצוי של הנושא. מאידך, היא מאפשרת הצגת רעיון עם כמה היבטים או מאפיינים בניסוח חופשי למדי ובקצרה.
מצאתי, שהתוצאה אולי ראויה לפרסום לקהל קוראים, אולם, לא ערוכה דיה כדי להגישה למו"ל ולהעז להוציא ספר. אשר על כן בניתי את האתר בו אני חופשי להציב מה שבא לי ואיך שמתאים לי. נכון, אינני מגיע לעשרות אלפי קוראים ואף לא לאלפים, אולם למאות קוראים אני כן מגיע וזו בשבילי בעצם הגשמת חלום.
אני חווה סוג של השראה כשהדברים נעורים ושופעים מתוכי. אני יכול מעט "להעיר ולעורר את הכתיבה עד שתחפץ", אבל רק במידה מסוימת; עיקר התהליך הוא ספונטני ובלתי מכוון או יזום על-ידי.
תכופות הכתיבה היא מבחינתי המשך שיחה שאני מנהל עם מי שחשובים לי ומשהו שאמרו או שאלו או שחשתי במפגש איתם, עורר בי צורך להמשיך ולומר להם דברים או לנסות להבהיר או לסייע וכדומה. לא אחת אני מתחיל כתיבתי בציטוט שדירבן אותי לכתיבת אותו חומר (למשל ב"פני עננה ביום בהיר").
יש שמאורעות שמתרחשים מזעזעים את שלוות נפשי שאני מרגיש צורך עז להתייחס אליהם כמו כשחייל נחטף או ניצולי מחנה ריכוז שרים את התקווה וכיוצא באלו.
כעת כשסיימתי את כתיבתי יש בי צורך למהר ולהציב את החומר באתר, במקום פומבי, כדי שיגיע לאנשים בתקווה שידבר אליהם ואם מדובר במשהו שנכתב במטרה לסייע למישהו מסויים, בהסוואה מתאימה החומר מוצג בתקווה, שגם אחרים ימצאו בו עניין ותועלת.
למאמר זה אין פואנטה ואיך לסיימו? פשוט כאן! שלא יהיה ארוך מדי.
01.03.07