תמיכה חברתית וחשיבה חיובית כמסייעות במשבר
עזרה
כל אדם זקוק מפעם לפעם לעזרה. אדם אינו יכול להסתדר בלא עזרה ואפילו בסיפורו של רובינזון קרוזו אין מדובר באדם בודד ממש כי היה לו עוזר בשם ששת. יש מי שיודע לפנות ולבקש עזרה בעת צורך ויש מי שמצפה ומתאכזב, שלא מגישים לו עזרה כאשר הוא זקוק לה ואינו פונה.
כל אדם רגיש ופגיע, אלא, שיש מי שהדבר ניכר בו ויש מי שיודע להסתיר כשנעלב. לכן, דרושה ערנות הזולת כדי לאתר אדם במצוקה ולהציע לו עזרה.
במצבי חרדה נוטים אנשים להתכנס, היחד עשוי להרגיע. מתחלקים במידע ומשתפים. יש מי שמתקשים בשליטה עצמית ונכנסים לפאניקה. אלו מושפעים פחות מהסובבים כמרגיעים ומאידך, עלולים להוות גורם מדבק להעצמת החרדה. כדאי להגיש להם סיוע פרטני.
תאור אירועים עשוי לסייע להשלטת השכל על הרגש; עצם הניסוח מהווה הליך בכיוון של חיזוק הרציונאליות.
במצב חריג, תגובה לא נורמטיבית לא תחשב כלא נורמאלית. כך, בכי, איבוד תאבון, חוסר עניין בקריאה וכדומה, נחשבות תגובות טבעיות ולא מדאיגות. קיימת רגרסיה בשרות האני – משק האנרגיה גויס להתמודד עם המצב האקוטי והפניות הרגילה לא קיימת. רק התמשכות התגובות האקוטיות צריכה לאותת על בעיה כגון דכאון, שמצריכה התערבות מקצועית.
ראוי להדגיש, שמצב לעולם אינו אבוד כל עוד לא מתייאשים!
הגשת העזרה
הקשבה פעילה: – האזנה לתאורי אירוע, להרגשת הנפגע ולפרטי הפרטים. הבעת עניין, שאלת שאלות, ליווי התקשורת במבט בפנייה אליו. התעסקות בחיוג, בקריאה, במבט עוקב אחר דברים בסביבה – אינם הקשבה.
זמינות: – להשתדל להענות בהקדם לפניית מבקש העזרה. להוציא יומן ולקבוע פגישה בעוד שבוע שבועיים לא בדיוק עוזר כשאדם מרגיש במצוקה קשה.
עצות: – מתן עצות בנוסח: תעשה כך או כך – זו לא העזרה הטובה ביותר שנוכל להגיש. לומר למישהו: "אני במקומך הייתי…" לא רלוונטי, שהרי אינני במקומו וגם אילו הייתי, זה הייתי אני ולא הוא ולא מה שמתאים לי ועובד כשאני מבצע, זה גם מה שמתאים לו. לכן, גם אם הפנייה מנוסחת כבקשת עצה, הסיוע המשמעותי יותר יהיה לסייע לבחון אלטרנטיבות על הרווחים והמחירים וזה יכול להביאו לכלל גיבוש החלטה. כאשר נבחין, שהמצב המשברי מתבטא בחוסר אונים עד כדי איבוד שליטה, המבוגר מתנהג כמו ילד, רגרסיה רצינית, ילד זקוק להורה. במצבים קיצוניים כאלו לא נתעסק בדיונים ובבדיקת חלופות וניתוח מצבים. נעודד את האדם לקום, להתרחץ, נכין לו אוכל ונשב לסעוד איתו ונעזור לו לחזור אל עצמו.
הצדקה: – נעים לשמוע שאני צודק, אולם, שפיטתנו אינה בהכרח הסיוע המתאים. ההקשבה טוב שתהיה אוהדת ותכלול האזנה לפרטי האירוע שגרם למצוקה או לסערת הרגשות. בדיקת התפתחות העניינים והסבת תשומת הלב לנקודות קריטיות משמעותיות שגרמו להידרדרות או למשבר, עשויה לסייע בתכנון ההחלצות ממנו.
חולי
חלה חבר לעבודה. מצפים שיהיה אופטימי, אולם, אם מדובר באדם פסימיסט, אל לנו לצפות שהמחלה היא שתשנה את גישתו בהקשר הזה.
ביקור חולים: – מצווה גדולה. יש מי שמצפה שיבקרו אצלו למשל כשהוא מאושפז בבית-חולים ויש מי שממש לא מעוניין בכך. ראוי לבדוק טלפונית עם האדם או עם בני משפחתו או חבריו הקרובים – את העדפותיו. איננו באים לבקרו לצאת ידי חובה. המטרה היא לסייעו בחוליו וזה אומר, שלא באים לבלות אצלו. יש מי שקבוצת מבקרים מאד מעודדת אותם והם אף מונים את הבאים כדי לסכם לעצמם כמה אכפת לאנשים מהם. יש מי שקבוצה כזו מקשה עליהם ולמעשה אין להם אפשרות לשוחח ולשתף בגלל ההמולה והפומביות. כדאי לבדוק מה מתאים ורצוי לחולה המסוים הזה.
לסייעו: – אם נאמר שמטרת הביקור איננה לצאת ידי חובה, ראוי לבדוק במה ניתן לסייע. ביצוע שליחות, הרמת מיטה, ריקון מיכל, סידור ארונית; כל סיוע טכני ואחר שנוכל להגיש. דברים שנראים פעוטי ערך לבריא הבא מבחוץ, יכולים להיות ברגע זה במרכז עולמו של החולה.
גשר: – הבריא המבקר מגיע מזרם החיים המרכזי אל מי שנדחק אל השוליים ועלול להרגיש דחוי ומיותר. המבקר בונה גשר בין העולם שבחוץ לבין החולה ומעביר לו את האכפתיות והציפיה שימהר להתגבר על מחלתו ולחזור לכל הממתינים לשובו.
הקשבה: – יש שהחולה זקוק לתאור מפורט של מה שעובר עליו. חלק מהתאור עלול להיות קשה, מפחיד, מביך ומשעמם. מי שאין לו סבלנות להקשיב או אינו מסוגל לשמוע על בדיקות וטיפולים וכל כיוצא באלו, כדאי שימנע מלהגיע או שיקצר ביקורו.
מראה: – המבקר משמש מראה לחולה. זה האחרון נמצא בחרדה ובחששות. מבקר שנכנס אליו בפרצוף של תשעה באב משדר לחולה מסר של מצב חמור מאד. מבקר שנכנס ונבהל ממראהו החיוור או מהצנרת או המכשירים אליהם מחובר החולה, מבקר כזה עלול להגביר את חרדתו של החולה. המבקר הבריא אמור להשתמש בכוחות הנפש שלו ולהשתדל שלא להחמיר את הרגשתו הרעה וחרדותיו של החולה.
"יהיה בסדר!": – אמירה מעודדת לכאורה, אך, מי נביא וידע? זו עלולה להתגלות כהבטחה ריקה מתוכן. אבל לומר למשל: "אני רואה שאתה מתקדם לעומת אתמול" או "אני סומך עליך שתתגבר על זה ותתאושש במהרה" – עשוי להשמע מעודד. מי שאינו מוצא מילים לעודד, שיחפש לעודד את החולה לספר ולתאר מה עובר עליו. כשאין מדובר בחולה סופני, לשבת בשתיקה ממושכת לצדו עלולה להביאו למסקנה, שהמבקר נאלם מרוב דאגה עקב מצבו החמור. שתיקת המבקר עלולה להתפס כרועמת.
החולה המסייע: – חולה מאושפז, שמגלה עניין בעמיתיו החולים וזה שאף מנסה לסייע להם ככל יכולתו, מעיד בעליל שהוא בעל כוחות וזה בהחלט סימן חיובי.
בשורת מחלה קשה: – התגלה סרטן. לכולנו דוגמאות למי שמת מזה ודוגמאות למי שהחלים כליל. כדאי להזכר ולהעלות את אלו האחרונות. אם נאמר לחולה שיזדקק לטיפולים כימיים או להקרנות, לא עוזר לומר לו שזה כלום. בהחלט ניתן לומר שטיפולים כימיים באמת הם סיפור קשה וההקרנות עלולות להיות טירטור קשה ומתיש, אולם טוב שיש היום טיפולים ותרופות שמאפשרים להתמודד גם עם מחלה קשה ואף להחלים ממנה לחלוטין. דיבור ישיר של החולה על מחלתו מעיד לרוב על כוחות. יש שמתמודדים בעזרת מנגנון הכחשה ואין לגנותם; זה אמצעי הטיפול העצמי שמתאים להם ואמצעי זה הוא נחלת רבים בשלבים שונים ובמצבים שונים ואין צורך לפרט כאן.
על המבקר לגלות ערנות, רגישות, לגייס אופטימיות, להפגין אהדה, אכפתיות, לעודד.
מנתקי מגע: – יש חולה, שנוכח לדעת, שבעיקר בהתמשך חוליו או בהיותו חמור, חברים מתרחקים ונעלמים ואיפה כל החברות של שנים? זה כואב ומאכזב. דווקא בעת צרה הוא זקוק להם יותר מאי-פעם והנה נשאו רגליהם ואינם. הוא מאוכזב וכועס. גישתו זו עלולה להותירו בודד. נכון, ודאי יש בין חבריו המתרחקים כאלו שאינם נאמנים ומסורים ואי אפשר לסמוך עליהם. אבל יש גם מי שכל כך כואבים וחרדים, עד שאינם מסוגלים להתקרב אליו. יש שמחלתו מבחינתם היא איתות, שמלאך המוות בסביבה והם חוששים שמא יזכר בקיומם. בכל אופן, לחולה עצמו כדאי לנסות להבין את קשיי חבריו סביב חוליו וכבר נאמר ש"להבין, פרושו – לסלוח!" אם יגלה סבלנות, עשוי חבר להתעשת ולאסוף כוחות ולחדש מגע ואילו, הבעת כעסים כלפי חבר עלולה לעודדו להגדיל את המרחק ואף לנתק מגע כליל. שעת המשבר לחולה איננה הזמן המתאים ביותר לנהל חשבונות.
רחמים: – טוב להרגיש שאכפת מאיתנו בחולינו, שדואגים לנו וחושבים עלינו. גילויי רחמים אינם מסייעים. המרחם על החולה נכנס למצב של הזדהות-יתר, מרוב אכפתיות וגם מתוך חרדות – הוא חווה בעוצמה את מצוקת החולה ומזדהה איתה יתר ואז הוא עצמו כבר סובל כל כך קשה, שמעייניו בעצמו ובמצוקותיו הוא. הוא מאבד את היכולת להתייחס ולסייע לחברו. גם כאן מדובר בתוצאה לא רצויה לחולה אבל האשמת המרחם לא מקדמת פתרון למצב שתואר.
הגנה מפני מודעות: – יש, שלחולה נח יותר לכעוס ולהתחשבן עם חבריו מאשר להתמקד במחלתו ובחרדותיו סביבה. אין לגנות "בריחה" מסוג זה ממודעות ולהגדיר זאת כ"בריחה" , זה כבר ניסוח לא מוצלח.
מצב כגון זה ראוי שיטופל בידי איש מקצוע ואיננו אתגר לחבר.
חולה בטיפול-נמרץ: – לכאורה מקום נורא; למי ששם ניצלו חייו – מקום נפלא! מי שמחובר לעירויים ומכשירים ולא רחוק ממנו אדם במצב דומה אלא שהאחר גם נעזר במכשיר הנשמה, זה הראשון במצב יותר טוב. השוואת מצבי לאחר כדי להכיר בכך שמצבי לא הכי גרוע, מעידה על חשיבה חיובית.
ניחום אבלים
גם כאן מדובר במצב משברי בו המוות פקד מישהו שקרוב לחבר שלנו וקיימים הבטים דומים למה שהבאתי לעייל. מדובר בתפקיד קשה ולא באירוע חברתי שמטרתו בילוי. חשוב לקרוא את מצב האיש האבל, צרכיו, העדפותיו. לא ניזום בריחה לשיחה בענייני דיומא וגם לא נגרור את השיחה לדון במנוח. מטרתנו להתייחס למשבר הפטירה וזה אומר להתעניין בנסיבות המוות, כיצד הגיעה הבשורה, איך חלה ההידרדרות במצב או שמדובר באירוע פתאומי כגון תאונה. נרצה להעלות זכרונות מחייו של הנפטר, תחנות בחייו. כל מה שזכה לו בחייו וגם תלאות שעבר ועמד בהן. האבל יקבע את התכנים כשאנו יכולים לגשש ולשאול אבל לא נתעקש לקבוע אותם.
המנחם ומצוקתו: – דיברתי על קרבת משק כנפיו של מלאך המוות. כל מפגש עם המוות מעורר חרדה. במשך שנים לא ידעתי כיצד לנהוג בבואי לנחם אבלים. חיפשתי אנשים להצטרף אליהם בלכתי לנחם כדי לא לעמוד בגפי מול האנשים השבורים והכואבים. ככל שהחבורה שהתארגנה היתה גדולה יותר, כן הוקל לי. עם השנים הגעתי למצב בו אני מעדיף ללכת לבדי לנחם אבלים ומשתדל להגיע בשעות בהן אני מניח שיהיו מעט מנחמים או שלא יהיו כלל. אני מחפש את המגע והקשר עם האבלים ויש, שיצאתי נפעם ומחוזק מיכולות יושב השבעה לשתף ולהתייחס לאבלו. ציינתי, שבית האבל איננו מקום בילוי. אין זה אומר שאסור לצחוק או לשוחח על כל נושא שבעולם. אולם, חשוב להיות ער ורגיש לצרכיהם של האבלים. יש מי שראוי שיקצר שהותו כי סיים משימת הניחום ואין יותר צורך בהשתהותו במקום. יש מי שקרוב כבן משפחה והוא עצמו כל כך קשור וקרוב לאבלים או למנוח עצמו, עד ששהותו במקום שעות ואף ימים תמימים היא טבעית ורצויה.
תפישות, שעשויות לסייע בהתמודדות במצבי משבר
"עברנו את פרעה": – עברנו דברים קשים בחיינו, עלינו לקוות ולהאמין שנעבור גם את המשבר הנוכחי ונתגבר.
החיים לא מישור: – בחיים עליות וירידות. אם כעת נראה כי הכף נטתה מטה, נתאזר בסבלנות ונגייס תקווה כי במהרה תיטה כלפי מעלה ונחלץ מהצרה הנוכחית.
לא מובן מאליו: – שחיים, שיכול להיות רק טוב. לא קשיים וצרות צריכים להפתיע אותנו אלא צפיותינו שכאלו לא יקרו.
מצוקות: –
- יכולות ללמד אותנו להעריך דברים ולהוקירם;
- יכולות ללמדנו לשים דברים בפרופורציה, שהרי יש גרוע יותר;
- יכולות להביאנו לכלל הכרה בכך, שכבר היה גרוע ובכל זאת התגברנו ומאז עברו עלינו ימי אושר ושמחה וטוב, אז מותר לקוות שכך יהיה גם בעקבות המשבר הנוכחי;
- מצוקות עשויות לחסן אותנו. אמנם היינו ברצון מוותרים על "זריקת החיסון" הזו, אולם, אם נחליט להתגבר ונדע, שגם צרה זו עשויה לחשל אותנו, אולי ייקל עלינו לשאתה.
- איננו כמהים למצוקות אבל כיוון שפקדונו, יש לנו למה להשוות מצבי משבר שפוקדים אותנו. יש, שההשוואה הזו מובילה למסקנה, שמצבנו בסך הכל טוב.
- אם כבר באה עלינו צרה, לפחות נפיק במלואם את הרווחים המשניים. תשומת לב הזולת, מנוחה, אתנחתא, קריאה או האזנה למוסיקה אם המצב מאפשר להנות מכך ועוד ועוד כיוצא באלו.
האדם הדתי: – קל יותר למי שמאמין שזהו רצון הבורא ויש לקבל באהבה את הרע כאת הטוב; זה מה שנכתב בראש השנה ויש להצדיק את הדין; חבלי משיח מכינים את הגאולה וכך הסבל מזכך; "ישועת השם כהרף עין!" ועוד ועוד כיו"ב.
הילדה העיוורת: – עודני נושא בזכרוני דברים ששמעתי בתוכנית רדיו מפי נערה עיוורת. היא אמרה, שלדעתה הגורל בחר בה לשאת מגבלה קשה זו כי ידע, שהיא מסוגלת לעמוד בהשלכותיה.
בהקשר לנושא שלנו מצאתי אמירה רלוונטית של א.ד. גורדון לפיה: "במקום להלחם בחושך צריך פשוט להגביר את האור". הכיוון הוא, חיפוש נקודות האור בכל מצב, שעשויות לצמצם את ראייתנו אותו כחמור.
רואים מה שבוחרים: – כל מצב הוא מורכב ורב פנים. באפשרותנו לבחור איזה משקל להעניק לרכיבים השונים ומה שנבחר להדגיש זה מה שלכיוונו תיטה הכף.
קל לשמוח בגלל ורצוי גם – למרות: – להנות מהטוב זה לא קשה לרובנו. ניתן וצריך ללמוד להנות ולשמוח גם למרות כל מה שעלול להשבית את השמחה. רק למי שחי יש צרות.
הרע: – אסור לתת לדברים רעים להשתלט, מה עוד, שלא תמיד ברור מה זה רע. כך, הופץ באינטרנט סיפור על בחור בסין ששבר רגל וכולם חרדו מהמכה שפקדה אותו ואת המשפחה שסייע בפרנסתה. בסמוך לכך הגיעו לגייס לצבא למלחמה קשה בה נפלו רבים. בזכות רגלו השבורה הוא לא גויס, גם הסוס של המשפחה לא נלקח ע"י השלטונות בגלל תאונה שעבר ועוד כיוצא באלו. ישנם מצבים, שנראים נוראים ועם הזמן מתברר, שהם היוו גורם או מיפנה מאד חיובי.
אימרה משמעותית: – אם אינך יכול לשנות את מצבך, שנה את גישתך אליו.
להוקיר: – אחד הלקחים ממצבי משבר ומצוקה הוא, שאל לנו לאפשר לרגעים יפים בחיינו לחמוק מתודעתנו. עלינו לדעת להכיר בהם ולהוקירם וזה כולל זוטות לכאורה כמו -שיגרה!
מצבים עתידיים: – מי שיודע להוקיר כעת ולמצות את הטוב שניחן בו, יכול להיות אופטימי, שמה שלא צופן בחובו העתיד עבורו וגם תלאות גדולות – לא יכריעו ולא ישבית את יכולתו לשמוח על הטוב ולצמצם את נזקו של הרע.
לסיכום
אופטימיות: – "יהיה טוב!"
חשיבה חיובית: – "כעת טוב!"
ואסיים בנימה אישית:
אם אשמע היום על ילד בן שש, ששיחק עם חפץ חשוד ואירעה התפוצצות והילד נפצע קשה ואיבד את ראייתו, לא אוכל להגדיר זאת אלא כאסון נורא וטרגדיה שלו ושל המשפחה. עם זאת, במבט לאחור ממרום 60 שנותיי אני יכול לקבוע חד משמעית, שאילו נגזר עלי לעבור כל מה שעברתי בחיי כולל אותה פציעה קשה בגיל 6 ולהגיע לאושרי היום, הייתי חוזר על הכל שנית וברצון.
מקורות:
להכנת ההרצאה ליקטתי חומר מדברים שכתבתי ופורסמו באתר ולהלן הרשימה:
תפישות, שעשויות לסייע בהתמודדות עם תוצאות פיגועי טרור
החולה האופטימי
ניחום אבלים
לא מדובשך
מחשבות על הזיקנה
איך עוזרים לחבר שבצרה
ועוד על עזרה וגם על רחמים
חשיבה חיובית ואופטימיות
חשיבה חיובית.
על חשיבה חיובית ושיקום
11.04.07 (הרצאה לפורום משאבי-אנוש של תנובה ברחובות)