תפיסות שעשויות לסיע להתמודד עם תוצאות פיגועי טרור (ומשברים בכלל)
* נכתב בעקבות הפיגועים ב- 9.3.1996 ותוספת לאחר הפיגוע הרצחני בליל הסדר תשס"ב בנתניה.
- החיים אינם במישור, יש בהם עליות וירידות. אם כעת הכף נוטה כלפי מטה, כדאי להמתין ולצפות לכך שתעלה!
- אל לנו לקבל שום דבר כמובן מאליו:א. אין זה כלל מובן מאליו, שאנו בכלל חיים!
ראוי שנכיר בכך, שחיינו הם מתנה שקיבלנו, שבמידה רבה בידינו לקבוע את ערכה (גם אם לא לגמרי – את אורכה!) אף אחד לא חייב לנו דבר ואשרינו שזכינו ושאנו זוכים לכל רגע!
ב. אין זה מובן מאליו, שעולמנו תמיד טוב. אדרבה, דווקא לעולם שמחוץ לחיים אנו קוראים: "עולם שכולו טוב!" הטוב והרע חוברים יחדיו בעולמנו ואין האחד מבלעדי האחר. - דווקא על רקע מצוקות ואסונות, אנו לומדים עד כמה מה שעלול להיתפס כדברים של מה בכך – ראויים להערכה ולהוקרה! שעה של שלווה, הליכה שיגרתית לעבודה, הליכה לתומנו, עלייה במדרגות, יום "רגיל", "סתם יום של חול!"
- יש לשאוף תמיד לשים את הדברים בפרופורציה:א. ככל שגרוע, הן תמיד יכול היה להיות יותר גרוע! עובדה זו עשויה להקל ולנחם!
ב.לכולנו דוגמאות מהעבר, שאכן כבר היה לא פחות גרוע והחיים נמשכו וכללו גם רגעי אושר!
איך נדע שאמנם יכול להיות יותר גרוע? (א לעיל) – בהשוואה לאחרים ובהשוואה למה שעלול היה לקרות אילו… - לכולנו זכרונות ממצבים בהם היינו "בעין הסערה" וחווינו קושי רגשי נורא. הרגשנו אז כי המצב נורא ואיום וחששנו שמא לא נעמוד בכך. הנסיון של שחזור מצבים אלו, כלומר, היציאה מהם והאפשרות להשקיף עליהם ממקום אחר – צריך לחזק אותנו בעתות מצוקה. זה ממחיש עד כמה הדברים חולפים ומשתנים ומה שברגע מסוים נראה כאסון נורא (אהבה נכזבת, מות אדם קרוב וכדומה), הופך לעוד דבר קשה שעברנו ושהוא חלק מיישותנו (בעברנו).
- אחד הדברים הקשים ביותר במצבי לחץ הוא העמימות. אין די מידע על מה שקורה ובעיקר – אין לנו מושג מה יהיה ואיך נצא מזה.
הצורך של כולנו לצאת מהעמימות דוחף אותנו להאחז ביתר פנטיות בעמדותינו או, שמזעזע כה חזק את עמדותינו ובטחוננו בצדקתן וביעילותן – עד, שאנו מוצאים עצמנו מיטלטלים בין עמדות קוטביות ביותר (רגע אני שמאלני ורגע אני ימני, עד שאני כבר לא יודע מה אני!!!). התנודות האלה בעמדות, או ההתחפרות האיתנה בעמדה זו או אחרת, נובעות ממצב הלחץ, שבו אין את המתינות והפכחון לבחון את עמדותינו ואת התאמתן למצב בהווה. כך, לבלבול ולדחק הרגשי נוספת מבוכה הקשורה למצב הקוגניטיבי. נראה שהבנת מצב זה עשויה להקל עלינו לקבלו כחלק מהאנומליה במציאות חיינו וכמצב שעשוי להשתנות עם שוך הסערה. - כשקורה אסון (כמו פיגוע), מתעוררת חרדת-הקיום שלנו כי נפגע הבטחון-האישי. ישנה הרגשה, שכוחות הרשע והאלימות מאיימים להשתלט על חיינו ועל העולם בכלל. בנסיבות אלה, העקרון הצופי, שיש לעשות כל יום לפחות מעשה אחד טוב למען הזולת עשוי לחזק אותנו. כך, אנו לוקחים לידינו את המושכות ומובילים לעולם טוב יותר.
- כפי שאומרים: אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע!
שלום-עליכם כתב: "אשרי! יתום אני!" לא שמישהו בוחר ברע, אך, כשהוא בא עלינו, חלק מהשמת דברים בפרופורציה הוא, להבחין במה שכן מרוויחים, כיוון שכבר בא (מה שודאי לא הזמנו).א. רווחים-משניים מהמצב;
ב.הצרות אמנם שוחקות אך גם מחסנות אותנו. אנו נוכחים בכך שאנו מסוגלים לשאת הרבה יותר מכפי שחשבנו או הערכנו שנוכל!
ג. גדל מגוון ההתנסויות, שאליו אנו יכולים להשוות מצבים בחיינו ולהסיק שטוב לנו! - תפיסת-עולם והשקפה דתית, עשויה להקל וכן תפיסות דומות. אם "זה צו הגורל", אם זה "מה שכתוב לנו", אם "זה רצון הבורא" (יש להצדיק את הדין), קל יותר להשלים עם מצבים קשים. "ברוך דיין אמת!" או: "השם נתן והשם לקח, יהי שם ה' המבורך"; מה שנכתב בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, ביום הדין! אדם מכיר בכך, שגורלו אינו נתון כולו בידו ואם כך, מה לו כי ילין? עליו לקבל את שנגזר עליו.
- יותר מכך, התפיסה הדתית קובעת, שאדם מזדכך במצוקותיו. התפיסה היא של "חבלי משיח", כנראה שחטא אם הוא נענש כך ועליו לשלם (לכפר) על חטאיו. אם כך, טוב שנענש וכעת יוכל לפתוח דף חדש, יתנהג כשורה ויבוא על שכרו.
- היהודי המאמין אומר: "ישועת השם כהרף עין!" במצבי יאוש מן הקשים ביותר, צץ לפתע פתח תקווה בלתי צפוי והכל מקבל כיוון אחר לחלוטין מזה שניתן היה לצפות קודם לכן. כדאי לנו לעקוב בעירנות אחר המתרחש ולא "לפספס מטאורים" שנכנסים ל"אטמוספרה" שלנו.מה שזה צריך ללמדנו, שדרושה גם סבלנות וקוצר הרוח עלול להתגלות כמחדל ממש!
- תפיסת ה"אתה בחרתנו" הדתית והלא דתית: בתפיסה הדתית, מצוקותינו הן חלק מהיותנו מיוחדים וזה המחיר, שאנו משלמים על כך שנבחרנו.
בתפיסה הלא דתית, יכול המוכה לומר: הגורל בחר להכותני כך כי נמצאתי מסוגל לעמוד במכתו! - במצבי חרדה, בד"כ מועיל לשתף אחרים ולהתחלק אתם במחשבות, בדעות וברגשות שלנו. התכנסות בצוותא, ייזום שיחה – עשויים להקל על החרדה ולצמצם את תחושת האיום (ונטילציה). חשוב להעניק תמיכה מיוחדת ואף פרטנית למי שתגובותיו חריגות בחריפותן, כי הוא עלול לשמש זרז מגביר חרדות!
- "צרה בלב איש – ישיחנה!" – רצוי לשתף אחרים ברגשותינו בעת מצוקה. אין זו בושה להיות עצוב, לפחוד. רגשות הם טבעיים והתעלמות מהם, העמדת פנים שאינם קיימים – לא עוזרת להתמודד איתם. שיתוף הזולת ברגשותינו ע"י שאנו מדברים עליהם, תורם לנורמטיביות שלהם ועושה אותם יותר נשלטים על ידנו. ניסוח רגשותינו משליט את החשיבה והשכל על הרגש ומקל על ההשתלטות על רגשות קשים.
- עלינו לזכור את "הרגרסיה בשרות האני"; כלומר, אם אנו מגיבים רגרסיבית או עדים לכך שאחר מגיב רגרסיבית בעקבות משבר, ראוי שלא להלחם בתגובות אלו. לא נורא אם אין לנו חשק לקרוא ספר, או לעשות דברים אחרים שאנו רגילים. משק האנרגיה שלנו גוייס לחזקנו ולשמר תפקודים בסיסיים וכל תוספת חרדה ודאגה על מה שאיננו עושים – מיותרת.
- יש ללכת עם רחשי הלב זמן-מה; לא להבהל מתגובות "לא נורמליות" במצבים לא נורמליים! כניסה למיטה, בכי, חרדות, קשיי שינה. משך הזמן בו חווים את המשבר ומגיבים חזק, גם אינדיבידואלי. לא מדובר על שבועות, אך במשך שעות או ימים זה סביר ואין צורך לברוח מהתגובות החריפות לכאורה. למצב לא נורמלי, מתאימות תגובות לא נורמליות!
- באשר לשאלה: מה ביכולתנו לעשות כאשר המצב כה נורא וגדולים וחכמים מאתנו אובדי עצות?:
לא די במאמץ לשמר את שיגרת חיינו ואף להשקיע במעשה צופי יומי. המורל הלאומי מורכב ממצב רוחו של כל אחד מאתנו ומידת האופטימיות שבנו. אם מצטרפים בשיחות היומיום לקיטורים צובעי שחור, מסלימים בכך את תחושת המצוקה של כל הסובבים אותנו.
יש לגייס במכוון חשיבה חיובית ולהאחז בנקודות אור, שהרי די במעט אור כדי שלא ידובר על חושך-מצרים. א.ד. גורדון אמר: במקום להלחם בחושך, צריך פשוט להגביר את האור! - מצב לעולם לא נחשב לאבוד אלא אם מי שמתייחס אליו נואש. במורכבות כל מצב ניתן למצוא נקודות אחיזה רבות ושונות. אם נבחר לראות את הפגומות, השליליות, זה מה שיהיה לנו. ואם נאפשר לאחרות לבלוט – אותן נראה והן עשויות לחזק אותנו.
- יצאנו מהמשבר האקוטי כאשר חזרנו לשיגרה, כשנדחפים בתורים, שוב לא נותנים זכות- קדימה לנהגים ולהולכי-רגל, חוזרים להתרגז משטויות. שיגרה עם זכרון העבר עשויים להעלותנו מדרגה בהבטחת איכות-חיים טובה יותר לנו ולזולתנו.